מהפכה: התקן חכם, פרי פיתוח ישראלי חוסך דלק ברכב

נבדק והוכח במעבדת אוניברסיטת בן גוריון  לחצו כאן

הוסף פיד
X
כתובת הפיד    
הכנס כתובת URL מלאה כולל קידומת לדוגמא: http://www.yourrsswebsite.com/rssfeed
מקור הדף: http://edendoeseurope.blogspot.com/feeds/posts/default 
מהפכה: פיתוח ישראלי שחוסך בדלק נבדק והוכח באוניברסיטת בן גוריון

מהפכה

התקן חכם

שחוסך בדלק

נבדק והוכח

באונ' בן גוריון

עכשיו עם

התחייבות

אמיתית

לחיסכון

לחצו כאן

רוצה לקבל הודעה כשהדף מתעדכן? הזן מייל לקבלת התראה   קבל התראה       
X
לידיעתך,
שירות התראות לתוכן חדש, הוא הרבה יותר טוב מסתם הוספת דף למועדפים

ברגע שהתוכן בדף יתעדכן תקבל הודעה עם קישור לדף זה

הזן מייל כאן
      
לא תודה המשך להוספה למועדפים
Eden Does Europe
Add To Favorite

228584


לחזור הביתה ולהמשיך לכתוב כאילו אתה אי שם, זו מטלה שנדונה מראש לכישלון. ולא שיש לי בעיה עקרונית עם מטלות כאלה, חלילה. חיי הם פחות או יותר כרוניקה של התנגשות ידועה מראש בקיר שמולי, אבל זה עדיין מוזר. כיוון שגם הרבה מים זרמו בוולגה מאז באמת ביקרתי בכל המקומות ההם (ניסיתי לכתוב קצת בזמן אמת, התוצאה היתה מחפירה), בחרתי לספר בנוסחים תמציתיים, על לב ליבן של ההתרחשויות בימים האחרונים לפני העליה ארצה.

סיימנו בפולין, לא? יפה. בשש בבוקר התייצבתי בתחנה ההו, כה נידחת בפאתי ורשה. בלעתי שני כדורי שינה ועליתי על האוטובוס, שלקח אותי לריגה. זה, אגב, המקום להודות לאל הרחום והחנון על בריאתם החתיכית של כימיקלים מסייעי-הירדמות. אני מאותן הנפשות האומללות, שמתקשות לישון גם בתנאים אידאליים, במיטות רכות ובחדרים ממוזגים, כך שלינה בכלי רכב ציבוריים היא לרוב ממני והלאה. אבל זודורם אחד מסדר לי בכיף כמה שעות של הגרת ריר חיננית ואפס חלומות גם באמצע שיט קיאק במורד הניאגרה. הזיכרון הבא שלי הוא משעות הצהריים, אחרי הרבה יותר מדי זמן של ישיבה, ובלי שום מושג כמה זמן באמת ייקח לעונש המיטלטל הזה להגיע ללטביה. התשובה, למקרה שתהיתם, היא כחצי יממה. לקראת שש בערב נפרקנו מאוטובוס אחד, ועלינו לשני. כל החוויה הריגאית שלי הסתכמה ב- "המ, יש פה תחנה ו... היי, לאן התיק שלי הולך?". זה בסדר, הוא לא באמת הלך לשום מקום מעניין, אלא רק תפס את אוטובוס ההמשך לטאלין. אחרי שש דקות נסיעה מריגה, אותו אוטובוס קפא על מקומו וסירב להמשיך. דיברנו אליו יפה, הצענו לו שלמונים נאים, רקדנו את ההוקי-פוקי, אבל לכו תבינו אוטובוסים של לטבים. אחרי שעתיים (!) של שיחזור כל סצינה מסרט אימה שמתחילה בדיוק ככה (אני וחבורת זרים שאינם דוברים את שפתי נטושים, על כביש באמצע שום-מקום) הנהג הצליח לגרום לבהמה המכאנית להתניע, ויצאנו לדרך. שוב.

לטאלין, בירת אסטוניה, הגענו לקראת שתיים בפאקינג לילה. אני לא יודע לכמה מכם יצא להסתובב במדינות בלטיות בשעות הפאקינג לילה, אבל הניסיון האישי שלי גורס, שמדובר בחוויה לא מאוד נעימה. אמנם וידאתי מראש עם ההוסטל שיהיה מי שיקבל אותי, גם אם אגיע בשעות הפאקינג לילה, אבל עדיין-אני, תיק של חמש מאות טון, שתים-עשרה מעלות והוראות הגעה לא מאוד מפורטות. היה די נורא.
טאלין עצמה דווקא נשאה חן בעיניי. בשום אופן זו לא איזו עיר מרגשת או מרתקת. פראג למתקדמים היא ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול לתת לה. השילוט באנגלית, הבחירה להקים כרך שלם סביב ארבעה רחובות עתיקים עם דוכני מזכרות והחיבה של בני תשחורת אמריקאים להשתכרות זולה ומהירה במועדונים מקומיים- נו, מה עוד חדש. אבל בסדר, הכל טובל באווירה של קצת פחות מעאפנ-נֶס כללי, כי בכל זאת, זו אינה פראג. נכון שזו מחמאה מאוד מפוקפקת להעניק לעיר כלשהיא ("היי, את אולי לא יפה ומעניינת, אבל לפחות את לא ביצה מבאישה של שיממון ותפלות! בואי נהיה חברים בפייסבוק"), אבל זה מה יש, אוקיי? מה גם שהשמש שוקעת שם לקראת אחת, וזו כבר פשוט סטיה.

אחרי שלושה ימים של הסתובבות חסרת תכלית בטאלין, עליתי על ספינה להלסינקי. שיעור קצר בגאוגרפיה: בין טאלין להלסינקי מפרידים הים הצפוני וכעשרים שנות קידמה. אולי לא יפה לקרוא לטאלין מפגרת, ותכל'ס, ביחס להרבה ערים אחרות היא לגמרי מתקדמת ונאורה, אבל עשו לי טובה, רק העיפו מבט בשטרות המצחיקים שלהם. לאסטונים יש שטר בסך עשרים קרונות, שטר של חמש קרונות, וכמובן שטר של עשרים וחמש קרונות, למקרה שהשניים הקודמים פשוט לא עונים על הצרכים היום-יומיים שלך. ביזאר. בכל מקרה, נמל טאלין מחולק למשהו כמו ארבעים מסופים שונים, והחברה בה שטתי אני, מוקמה, מין הסתם, במרוחק ביותר. שעה וחצי של שיט, במה שנראה כמו דיוטי-פרי צף עם מקומות ישיבה, הובילה אותי ל... הלסינקי. דה. מה, לא הקשבתם?

העברתי שלושה וחצי ימים בפינלנד, וכל מה שיש לי לומר הוא: זה לא פייר. אני יודע שלא יפה לקנא, ושבעתות מצוקה הסברתית, כמו זה שאנו חווים עכשיו, אל לנו להיות עוינים כלפי ידידים פוטנציאליים, אבל סליחה, אני מעוניין להגיש קובלנה. זה לא לעניין, שלא לומר 'מנקר עיניים שלא לצורך', להניח את העיר המהממת הזאת לחופיו של נמל (מהמם), עם נוף ירוק, אנשים חתיכים, גבוהים ומנומסים בכל מקום, ועוד להפוך אותה לידידותית למטיילים. לאורך כל שהותי בעיר, הרגשתי קצת כאילו הזמינו אותי למסיבה של המקובלים בתיכון- הכל סביבי היה זר ושונה, מתוחכם ומלוטש ממני, וחששתי שכל מחווה גסה ולבנטינית שלי תסגיר מיד כמה אני לא שייך.

כדי לא להשתגע מרוב אסירות תודה, הצלחתי לפתח גם כמה תלונות בנוגע לשהייתי בהלסינקי (מלבד "למה אני לא גר פה?") :

  1. היו לי שותפים מסריחים. אחד מהם מסריח מטאפורית, שהתעקש להתווכח איתי על תקרית המשט. נפנפתי אותו במקצוענות, כי אנשים שבוחשים בקדרות לא להם, חשים את עצמם פרשנים פוליטיים להמונים, ועוד מצפים ממני להתעלף/ להרגיש רע עם עצמי על מה שהמדינה שאני חי בה עושה, מביאים לי מחלות. בבוקר העזיבה שלו הוא סיפר על בחורה שהבריזה לו ערב קודם, והשאירה אותו תכול אשכים לשבוע הקרוב. שמה של הבחורה: קארמה. השותף השני, שלא הזדרז לעזוב, היה מסריח פיזית. ולא דיבר אנגלית. ניסיתי להיות קצת נחמד אליו, אבל יצר הרע השתלט עלי, והחלטתי שאם הוא לא טורח ללמוד אנגלית ולהתקלח, אזי אלוהים לא רוצה שנהיה ידידי נפש.
  2. לפינים אין יוגורט. כלומר, אין להם יוגורט נטורל, בלי כל מיני תרכיזי פרי, אגוזים, פצפוצים, דצ"כ עד"ש ובאח"ב. זוועה. מה שכן יש להם, הוא פיתוח מקומי ומסקרן בשם 'וילי' (Viili), שיושב מאוד קרוב ליוגורטים במדפים בסופר, אבל כאן בערך נגמרים קווי הדמיון בין השניים. שחררתי את וילי (סורי, זה היה משחק מילים כל כך מתבקש, זה היה חזק ממני) אל המקרר בהוסטל, ומאוחר יותר אל קיבתי המשוועת למוצרי חלב ו... איכס. איכסה פיכסה בלביכסה. מדובר ביציקה לבנה חסרת ריח, במרקם שהוא הכלאה בין פודינג מקולקל למסטיק לעוס, בטעם של מדלל צבע. כוחותיי, ואלוהים יודע שבתחום צריכת המזון יש לי חתיכת כוחות, לא עמדו לי, וחצי מהגביע נשטף אל הכיור. וסתם אותו, אני מניח, כי התרכובת הזאת יכולה גם לבודד בתים נגד קסאמים.
  3. לא, ברצינות, למה אני לא גר פה?
  4. אה, והבתים פה נראים כמו צעצועים שמקבלים בביצת הפתעה. נכון, זו לא בדיוק תלונה, אבל מצחיק על כל פנים.
  5. עוד דברים שמצחיקים על כל פנים: שפם. שוב, לא לגמרי עקרוני, או עונה על הדרישות של הרשימה הנ"ל, אבל חשוב לי לחלוק. בכל זאת, קיבוצניק.

אחרי שני לילות בהם התהפכתי במיטתי בניסיון נואש להבין למה, לעזאזל, אני לא מצליח להירדם, הבנתי שהשמש באמת לא שוקעת בהלסינקי. היה לי טיזר פתייני לזה בפולין, קדימון מפותח ואטרקטיבי באסטוניה, ועדיין הופתעתי ממה שקרה בסרט באורך המלא. כמו פרק של "הישרדות" הישראלית, גם השהייה באור יום תמידי נראית הגיונית בהתחלה, אבל לאורך זמן נעשית מתסכלת בואכה ייאוש ובכי. אתה חושב שאתה נהנה, אבל כעבור יומיים וחצי פשוט מתחשק לך להביא לשמש המזורגגת הזאת אגרוף. כלומר, מי לא יהנה מטיול לילי לאורה של שמש אחר צהריים (בילוי עליו אני חותם בשתי ידיים, בעיקר באזור הנמל המערבי של העיר, שמחבר את מרכזה לכמה איים קטנים וחמודים בשני גשרֵי ענק)? אבל גם כל טיולי תבל מתגמדים לעומת הצורך הבסיסי במנוחה, ואת זה פשוט קשה לעשות בחלון פתוח כי, כאמור, השמש לא שוקעת. קיצר, you take the good, you take the bad, you take them both and there you have הלסינקי. או סדרה מהאייטיז עם וייב לסבי היסטרי, וגם בזה אין לזלזל.


על אף קרבתן הגאורפית של הלסינקי וסטוקהולם זו לזו, עדיין מפרידות ביניהן כמעט חמש-עשרה שעות של שיט. שלא במפתיע, קניתי את הכרטיסים הזולים ביותר לאחת הספינות, וכבר פנטזתי על לילה שלם של עיוורון בלב ים, כשאני אזוק למושב לא נוח בעליל, מקלל את השחפים הארורים, ומתקיים מלגימת מים אקראית מהאסלה ושלושה כדורי שינה.
ואכן כך היה, למעט החלק המינימלי של איך קוראים לזה? אה, כן, המושב. מסתבר שהכרטיסים הזולים לספינה לא ממש כוללים מקום לינה אישי, מצומצם ככל שיהיה. הרוכשים הקמצנים נכלאים כולם בחדר אחד, בסיפונה השמיני (!) של ספינה בגודל עיר ישראלית ממוצעת. זה בדיוק המקום לציין שאת המצעים מהארץ זרקתי בברלין, ושק שינה מעולם לא טרחתי אפילו לארוז, כך שאת הלילה בדרך לשוודיה ביליתי בשינה על שטיח מאובק, מכוסה במעיל. היה לגמרי שִיק מחנה פליטים, אבל פגשתי פינית נחמדה, איתה העברתי בחפץ לב כמה שעות של הסתובבות במשחטת הקולוסאלית בה לנּו. תאמינו לי, אי שם במעמקיו של אוקינוס כלשהוא, הטיטאניק מאדימה מבושה. כאילו, מי צריך ספינה גדולה כל כך? לא ברור, אבל המקומיים מתים על זה, ותכל'ס, אפשר להבין אותם. כל כלי תחבורה שמכיל קריוקי-בר, סתם בר, שתי מסעדות, מועדון לילה, שני חדרי משחקים, משהו כמו אלפיים חדרי שינה ונברשת במימדים של לוויתן מקובל אפילו עלי, גם אם נדרש ממני לטפס שבעה גרמי מדרגות בשביל להגיע ללא-מיטה שלי.

עגנּו בסטוקהולם (משפט שמעולם לא חשבתי שיזדמן לי להקליד, אבל החיים מלאי הפתעות), בחלק של הנמל שממוקם, למיטב הבנתי לא בסטוקהולם. אם הייתי מכיר עוד ערים בשוודיה, הייתי משתמש בהן לצורך המחשה, אבל על מי אני עובד? חציתי שליש מהעיר עם התיק על הגב, קיללתי את ההוסטל המשוקץ שלי על ההוראות הבלתי נהירות בעליל ששלח לי למייל, ועל כך ששעות הקבלה בו הן בין שמונה בבוקר לשתים-עשרה בצהריים. שזה נחמד ומיטיב עם העובדים, אבל היי, מה עם אלה מאיתנו שנסרחו כרגע כל הדרך ממדינה אחרת והגיעו, נאמר דקה אחרי שתים-עשרה? כן, פספסתי את דֶסְק הקבלה בדקה. היה מקסים ומעודד. דיברתי באינטרקום עם אחת העובדות, אמרתי לה שעליתי וירדתי פעמיים את חמש הקומות של הבניין, ואני רק רוצה מקום לפרוק בו את המטען שלי. היא נתנה לי את הקוד לחדר האחסון, זרקתי בו את התיק כמו שמתנערים מחרק שהולך לך על האוזן (הווה אומר בגסות הגובלת במשטמה) ויצאתי לשוטט בעיר. אותה עובדת אמרה לי לחזור בחמש, ואכן כך עשיתי. מזלי הגדול הוא, ששלושה ימים לפני שובי הביתה, כבר לא נותרו בי האנרגיות להיות כלבה מגעילה לכל מי שנתקל בי, וכך הייתי חייכן ועליז גם מול פני היריקה המטאפורית בפרצופי, לה זכיתי מההוסטל המנוול הזה. וואטאבר.

אם אזכרתי פה רגשי נחיתות בדבּרי על הלסינקי, אז נדרשים מושגים חדשים לחלוטין של פקפוק עצמי בכל הנוגע לסטוקהולם. זאת עיר שהקוליות פשוט מפעפעת באוויר שלה. כל יושביה ומבקריה הם הומואים בלונדיניים ורזים, שלא רואים אותי ממטר ולבושים בבגדים יקרים ומתוחכמים משלי. כאילו, למה לא, בואו פשוט נצמיד לי שקית ניילון לראש ונגמור עם הפארסה הזאת, אוקיי? מה עשיתי שמגיע לי להיות מוקף תמידית בתזכורות לכל פגם פיזי שלי? אוח, עיר מרגיזה. אני מת עליה. שונא אותה ונוטר לה, על קיומה המושי-מושלם, מלאה בתרחישי חיים שאני יכול רק לדמיין (וגם בדמיוני אני לא מגיע לכזאת רמה של קלאסה), ומאידך מזדנב אחריה כמו גרופי. כן, סטוקהולם גרמה לי להיגעל מעצמי לגמרי, ולאהוב כל שניה של הגועל הנ"ל.

בלב רובע הקניות ההורס של העיר, נחה לה חללית האם של כל מה שאי פעם חלמתי להיות- PUB.  עזבו אתכם מהכיתוב השוודי באתר (אם כי, איזו שפה מצחיקה זאת, הא? לא פלא שהם המציאו את אבבא), והסתמכו עלי: קפיטליזם זה אחלה. מדובר בחמש קומות של אורגזמה צרכנית מזוקקת. הכי לא מגניב להודות שאתה מתלהב ממשהו, שבסופו של יום הוא כולה קניון משודרג, אבל יא וולי, איזה קניון. שתי קומותיו העליונות מוכרות פריטי מעצבים מקומיים, ובי נשבעתי שביום בו יהיה לי המון כסף, אישן, אתנגב ואתכסה כל לילה בחולצות ובז'קטים שנמכרים שם. כל הרמה אקראית של קרדיגן גררה אותי למסע ארוך של שכנוע עצמי מעדות ה-"ברור שאני אלך עם זה למלא מקומות, ולכן הגיוני לגמרי להוציא על זה את כל הכסף שנשאר לי למזון", אבל בסוף הייתי הכי אמיץ, עצמתי את עיניי והתרחקתי מאזור הסכנה. אז לחשבון הבנק שלום יחסי, אבל ליבי האומלל הוא כצנצנת אבטיחים כבושים – חמוץ, קר ורומני. יום יבוא, יקיריי, וכל זה יהיה שלי.

לפתע נחתה עליי ההכרה בכך, שמלא זמן לא עשיתי משהו תרבותי עם עצמי. העיפו מבט בפוסטים האחרונים, ותגלו שאת רוב ימיי העברתי בשיטוטים בקניונים וקיטורים על היעדר או תוספת לא מבוקרת של אור שמש. קיצר, כולי התנוותי מבחינה תרבותית, וזה מה שכיוון אותי לרובע המוזאונים המקסים של סטוקהולם. העברתי ארבע שעות של התפעלות במוזאון הפסיכי לאמנות מודרנית, משנן לעצמי שוב ושוב שלעולם לא באמת אבין או אוהב אמנות מודרנית, אבל וואו, זה נורא יפה בעיניי. שזו אחלה תובנה מבחינתי. גם אם אף פעם לא באמת אהיה אנין ומשכיל (ומספיק מבט אחד ברשימת השירים שאני שומע מדי יום כדי להדגים את זה), לכל הפחות אני יכול לפרגן לעבודות בעלות ערך אסתטי. וידאו-ארט, לעומת זאת, זה כבר ממני והלאה. רק שתדעו.

מסתבר שבכל סטוקהולם יש אולי אינטרנט קפה אחד, וגם בו אין ממש קפה. שזה בסדר, כי מי בכלל רוצה לשתות קפה עם מהגרים טג'יקיסטנים או טינאייג'רים שמשחקים וורלד אוף וורקראפט, אבל כשאתה תייר שרק רוצה להדפיס את כרטיסי הטיסה שלו הביתה, זה כבר סיפור אחר. זבן מהמם בסניף של סֵבֶן אילֵבֶן ידע להפנות אותי לאותו אינטרנט קפה (ההשערה שלי היא, שהוא מקהילת וורלד אוף וורקראפט, אבל יש מצב שבהיותו הגרסא השוודית למוכר בפיצוציה, הוא למעשה מהגר טג'יקיסטני), שם הדפסתי את הכרטיסים, ובעודף שנשאר אכלתי ארוחה מחרידה במקדונלנדס. הכי אינטרנשיונל מצידי.

***

זהו, חברים. באותו המבורגר בינוני הקיץ הקץ על מסעי. אני חושב שמדובר ביופי של סמליות, כי מהי מקדונלדס אם לא הסממן המובהק לכל מה שהולך עכשיו באירופה- השטחה מוחלטת של הפולקלור לטובת  תאגידים בינלאומיים תאבי ממון, יחס מחפיר למהגרים ושימוש יתר במיונז? מה גם שהיה לי את סכום הכסף המדויק לקניית הארוחה הנ"ל, שזה כבר פריקי לגמרי.
את יום השיבה לארץ העברתי בכיף בהמתנה בשדות תעופה. השדה השוודי עוד היה נעים ואטרקטיבי, אבל הטיסה ממנו (במטוס שאך בקושי על ההגדרה ל-'מטוס', עקב העובדה שהיה כה זערורי, עד שיכולתי לשים אותו בכיס מכנסיי) נחתה בלטביה, שם היו לי כשמונה שעות להעביר לפני הטיסה הביתה. עלעול מהיר בתחילת הפוסט יזכיר לכם שאין לי רושם חיובי מהמדינה הזאת, ובחיי שנמל התעופה של ריגה לא התאמץ לשנות אותו. התיק העצום שלי הופקע ממני, מה שהיה יכול להיות ממש בסדר מבחינתי, אלמלא השארתי בו את כבלי החשמל של הלפטופ, מה שגרר אותי לחסכנות פסיכית בכל הנוגע לבידור ואינטרנט. התהלכתי כסהרורי במסדרונות הצרים, מאחל ללטביה, שמהיום תקרא לא-טביה על שום העובדה ששום דבר טוב לא קרה בה, שפע אסונות טבע, מרידות אלימות ותקופות של שפל כלכלי. מה גם שירד שם גשם, שזה כבר ממש מגוחך, אוקיי?

על אף הנסיונות העיקשים שלי להתחמק מכל מאפיין ישראלי עד רגע הנחיתה, קשה היה להתעלם מכל העברית שנשמעה לכל אורך הטיסה הביתה. בלתי-נמנע, אני מניח, אבל רציתי למתוח את האשליה לאורכה המקסימלי. כמו ילד שמבקשים ממנו לעצום עיניים לפני שמניחים מולו את מתנת יום ההולדת, יכולתי לשמוע את הניגון "עוד לא, עוד לא" עד לעמדות ביקורת הדרכונים. שם, בתוך המון נרגש, בבליל של עברית, אנגלית, צרפתית ואלוהים יודע מה עוד, התחלתי לחזור לצורתי המקורית. לא עוד תייר זר ומבולבל, זבוב שמתנגש בשמשת החלון שוב ושוב עד שהוא מאתר פתח יציאה אחר, אלא סתם אחד. סתם אחד רגיל, שדובר את השפה, יודע להגיע למקומות, שראה ועשה ומיצה. יש בזה הקלה עצומה, נחמה על התקופה המבלבלת והדרוכה שעברתי בחודשים האחרונים, אבל אי אפשר להתכחש לאכזבה. אני לא מריר או משהו, כלומר עוד לא, כי כולנו יודעים שזה רק עניין של זמן, אבל זה חסר לי. אפילו לעצמי אני לא יודע להגיד בדיוק מהו אותו 'זה'. אולי מדובר בתחושת החופש, או האנונימיות וחוסר המחויבות שנהניתי מהם באירופה. ואולי כמו בכל שינוי, אני מתגעגע למה שאיבדתי, גם אם בשעתו הייתי קוטר מתבודד, שרק סופר את הימים שנשארו לפני החזרה לנקודת המוצא.

אז חם פה מדי, התחבורה הציבורית מעאפנה ואני לא יכול להעיר הערות מרושעות בקול רם כי מבינים פה את מה שאני אומר. אבל היי, לדיאט קולה יש פה טעם הגיוני, ורק בגלל זה אני מוכן לאמץ בשמחה את הקלישאה ולהודות שלטוב ולרע, שאין מקום כמו הבית.



.


אח, פולין. נימפת יערות חמקמקה וצחקקנית שכמותך. ארץ בלתי מפוענחת עד תומה, כולה ניגודים וריח של דג מלוח. דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב. כן, אני יודע שלאהוב את פולין זה קצת כמו לצאת עם מישהו שנמוך ממך- משהו שכדאי להצניע ולטשטש, קצת כמו פריחה מסתורית בצידי הבטן או שלפוחיות ברגל. וואטאבר, חבר'ה, אני יודע על מה אני מדבר: מדובר במדינה היסטרית לגמרי.

מכיוון שלכל הפחות אני בחור עקבי, גם מערכת היחסים שלי עם פולין מתחילה לא משהו. טעון בארבעה קילו ארס ותיעוב עצמי אחרי הביקור בפראג (אתם מוזמנים לרפרף בפוסט הקודם, להכפיל במאה וללקק את השקע החשמלי הקרוב. זאת בערך החוויה החיובית שהיתה לי מבירת צ'כיה), עליתי על רכבת בוקר לקרקוב. מה פירוש 'רכבת בוקר'? ובכן, רכבת שיוצאת באחת-עשרה לערך, ומכריחה אותך לסחוב את תיק הפלצות העצום שלך, עולל הסיוטים המשוקץ במשקל שלושים פאקינג קילו, כל הדרך לתחנת הרכבת המפגרת של פראג. מיותר לציין שמזג האוויר היה איפהשהו בין 'רותח' ל-'או מיי גאד, תהרגו אותי ופשוט נסיים את הפארסה הזאת, טוב?', אבל היי, אחרי הפעם המאתיים שאתה מוחה את המצח באמצעות גב כף היד, אתה ממילא לא מרגיש כלום. על כל זיעת פנים, היה חם ומחריד, יצאנו באיחור, ואף הגענו באיחור לתחנת קטוביץ', בה אמורים להלחיף רכבת. מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, חולק רציף עם זוג אמריקאי- איש משלושתנו לא מדבר מילה בפולנית- מנסה לנחש מתי תגיע הרכבת לקרקוב.

אחרי חצי שעה לערך היא הגיעה. עדיין היה חם כמו יום כיף בֵּשְאוֹל לקראת שש בערב, כשנפלטנו לתחנה המרכזית של קרקוב, שהייתה פאקינג נטושה. הטוריסט אינפורמיישן? סגור. מפות של העיר? תחלמו על זה. שילוט שמציין מקומות רלוונטיים בעיר, בשפה שאינה פולנית? כן, בכל עיר מתוקנת, אבל לא פה. קיצר, היה מקסים, ומרוב שהיה מקסים, שברתי את החרם בן (כמעט) ארבעת החודשים שלי, ולקחתי מונית. את רואה מה גרמת לי לעשות, קרקוב? אשכרה הייתי תייר ושילמתי בערך שלושים וחמישה שקלים על נסיעה של שבע דקות. ההוסטל שלי היה ביזארי לחלוטין, ולפי מיטב המסורת האירופאית, המיזוג בו כלל, ובכן, חלון פתוח וגישה חיובית. חשבתי לעצמי, "אתם צוחקים עליי, נכון? לא מספיק מה שהלך פה ב1941, עכשיו גם הוסטל עם המון מדרגות ובלי מזגן אחד לרפואה?", אבל כלפי חוץ הייתי הכי לוקאלי, וחייכתי בנימוס גם אל מול פני האסונות. שלא יגידו שאני לא מטמיע את מנהגי המקום. אותו הוסטל, שקיבל ציונים גבוהים להחשיד בהוסטלוורלד, לא הציע יותר מדי מלבד ארוחת בוקר חצי-מפנקת. כל האווירה בו הייתה מאוד אגבית, כאילו הצוות עושה לנו את כל טובות העולם כשהוא טורח, יו נואו, להזיז את התחת ולתפעל את המקום: חצי מהזמן אף אחד לא ישב בדלפק הקבלה (אפשר להבין אותם, המקום פונה לרחוב, חם בעשר מעלות משאר המבנה, ויש בו אולי שקע חשמלי אחד מתפקד. הייתי מתאבד אחרי חצי שעה), יש מפתח אחד לכל חדר, את הפחים מפנים אחת למתי שמתחשק למישהו, ולַרוב אנשי הצוות פשוט רבצו על מדרגות הכניסה, עישנו עם החברים הלא רחוצים שלהם ושלחו מבטים מעט מופתעים באורחי המקום. קיצר, קרקוב היתה באסה וחצי. שזה קצת סותר את כל ההשתפכויות שלי מההתחלה, אבל תנו לי שניה לקטר קצת, ומבטיח שנגיע למחוזות נעימים יותר. לאורך כל שהותי בעיר, מזג האוויר היה מחריד. קיץ, בלי האופציה לחמוק אל מקומות ציבוריים ממוזגים, הוא לא קיץ, אלא סתם קומקום מהביל בגודל עיר. מה גם שהעירייה עושה עבודה די מחורבנת בכל נושא ההדברה בעיר, כי נעקצתי מלא. אי אפשר היה לשבת תחת עץ בלי לקבל הדגמה חיה וזוחלת של פרקים נבחרים מלקסיקון פולין לחיפושיות ושאר פרוקי רגליים. לא שזה מנע ממני מלשבת כחמש שעות ביום ממוצע תחת עצים אקראיים ולקרוא, אבל דעו שסבלתי לאורך כל התהליך.
כדי לא לצאת מנוול לחלוטין, אחלוק לקרקוב את המחמאות הבאות:

א. היא אכן זולה. אוכל שם עולה שקל וחצי, המבחר אינסופי והמנות גדולות. חרשתי על הדוכנים בקניון כמו אמריקאית בולמית בטרנינג וקוקו.

ב. היא אכן מאוד יפה, יימח שמה. זכרתי אותה קלות (ספוילר: עוד ידובר על מסעי הקודם בפולין בהמשך הפוסט!) כמסאז' ויזואלי, והיא עמדה בציפיה. העיר העתיקה שלה, בה אני ממליץ לבקר בשעות בהן השמש לא מאיימת להכחיד כל קיום מבוסס-פחמן, מרשימה ומעניינת, והרבעים הפחות מתוירים שופעים בארים וגלריות. השמועה אומרת שחיי הלילה הם עניין די רציני בעיר, אבל אני אחרי תשע בערב נעשיתי כזה אנטיפת, שבאותה מידה יכולתי לשהות בכפר סבא. בעצם לא, בכפר סבא יש מזגנים.

ג. אוקיי, בשעתו זה היה בלתי נסבל, אבל בדיעבד זה ממש מצחיק: האנשים בקרקוב, ואני לא יודע אם לשייך את זה לאוכלוסיה המתיירת או למקומית, כי שתיהן לקו בחולי הזה במידה שווה, עד כמה ששמתי לב, הם קצת סתומים. כל נושא ההליכה ברחוב, או בתחנת רכבת או בקניון, אשכרה מבלבל אותם. מבטיהם תמיד תוהים, כאילו הקונספט של תנועה לא לגמרי נהיר להם. אתה נעצר כדי לפנות להם מקום לעבור, והם נעצרים איתך. אתה מנסה לעקוף, הם זזים יחד איתך. אתה מבקש מהם בנימוס שיתנו לך לעבור (באנגלית, ותוך שימוש במחוות ידיים אוניברסליות ונמרצות, ואה, כן, עם אותו תיק של שלושים קילו שלא בדיק רומז על חיים נעימים, אז כאילו למה להיות סתומים בכוח?) והם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהכוכבים. הכל מאוד מתמיה, מאוד מבלבל, עבורם. ואני אומר, בוקר אור לכם, פולני מחמד, וברוכים הבאים להווה. אני לא אומר שתעזבו עכשיו הכל ותקנו איזה אייפד או משהו, אבל גט א פאקינג קלו- העיר שלכם שורצת ורוחשת. אתם כבר לא בקנזס. זה הזמן להניח את משקפי התלת-מימד ולצאת מסרט הסטארז הולו שהתקיימתם בו במיליון השנים האחרונות. אם אתם רוצים להפוך את השהות במקום לחוויה נסבלת, התקינו מזגנים במקומות ציבוריים (כאילו מה, לאן הולכים כספי המיסים שלכם?), וחדלו לבהות באנשים כמו תינוקות שמרותקים למובייל.

ד. אה, ותלמדו להתלבש, בחייאת. כמות חולצות הבטן שראיתי באותם ארבעה ימים סיפקה לי מנות גיחוך לשנתיים הקרובות. אני יודע שכמו הרבה טרנדים חולים, גם חולצות בטן עשו מעין קאמבק בעונה האחרונה, אבל אנחנו לא עובדים פה על אף אחד. הקרקוביות לא לובשות את זה כי הן ראו את זה על המסלול של מארק ג'ייקובס, סבבה?

אני יודע שזה נשמע כאילו כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על מזג האוויר וכמה כל האנשים סביבי מחורבנים. אבל היי, אני לבד בחו"ל כבר הרבה יותר מדי זמן, אז קאט מי סאם סלאק. אתם צריכים לראות את הפניות שאני מקבל באטרף, זה לבדו יכול לגרור אדם לסף שיגעון, אז לעבור את כל זה ועוד לבד, בניכר? הגינות, חברים, מה העולם יהיה בלעדיה.

אוקיי, אז פולין. הגילוי הנאות דורש ממני להודות שכבר פקדתי את המדינה הזאת, אי אז ב2004, בחופש שבין י"א ל-י"ב, באחת מאותן משלחות נוער שבתי ספר מארגנים. המסע דאז היה... ובכן, בואו נקרא לו 'שנוי במחלוקת' ונחסוך את כל היתר. מעבר לסוגיית ה-'הבה נציצה במחנות, נעלוב בפולנים, נאהב את הארץ וננסה לגרום לכם לבכות', שגם איתה קשה לי מספיק, היו עניינים אישיים מעורבים. סיפור משפחתי מכוער הטיל צל מביך על כל האירוע, וממילא יש לי את יכולת ההיקשרות הרגשית של מכונת פחיות, אז לא היה קל. שזה די הולם, כי בכל זאת בפולין עסקינן, אבל כן, חשתי איזהשהו צורך בתיקון. כאילו מגיע לי שידור חוזר של החוויה הפולנית, כי לא יכול להיות שזה כל מה שיש. למעשה, אחד הזכרונות הדומיננטיים שלי מאותו קיץ הוא איזו שיחת 'הו, היהודים המסכנים', שנערכה בקרקוב. אתם יודעים, מהשיחות האלה שאמורות לגרום לכם להרגיש כאילו יש קשר כלשהו בין אותן קהילות של לפני שמונים שנה וביניכם - טינאייג'רים פריפריאלים שהשאיפה הכי מורכבת שלהם היא לקנות עיפרון גדול עם חריטות בשוק. אני לא ממש זוכר את תוכן השיחה, אבל אני זוכר את העיר משתפלת בעדינות לנהר. אני זוכר גם, שחשבתי לעצמי, שבדיוק במקום כזה הייתי רוצה לחיות - מקום שליופי שלו אף פעם לא אתרגל. כמו זוגות מבוגרים עם חיי מין פעילים, אלה שעדיין נמשכים זה לזו (או לזה, או זו לזו. בכל זאת, אירועי חודש הגאווה, בואו לא נפלה), ומצליחים להתפעל אחד מהשניה גם אחרי עשרים שנה, חשבתי שלעולם לא יימאס לי מנוף כזה; שאף פעם לא אשבע מבניינים עתיקים וגשרים נמתחים מעל נהרות. במובן מסוים, זה מה שדמיינתי שאראה במסע הזה. לזה ציפיתי. את זה גם הגשמתי, כמובן, בעשרות ערים אחרות, יפות ומעניינות יותר, אבל לזכותה של קרקוב ייאמר שהיא הייתה שם קודם.

נחזור לעלילה: הרכבות בפולין, כך מסתבר, היו ונותרו נושא כאוב. אותה תחנה לא ממוזגת בקרקוב, מתחזקת אשנב מכירות אחד, מאוכלס בפולניה זעופת פנים וענודת שומות, שאינה דוברת אנגלית. שזה פשוט מצוין, כי מי צריך שפה שניה בתחנת רכבת בינלאומית? אף אחד, זה מי. אז שילמתי מאה ומשהו זלוט על הכרטיס, ומכיוון שכאמור, אינני דובר מילה בפולנית, שאלתי את הבחורה הנחמדה מאיזה רציף הרכבת יוצאת. היא לא טרחה לענות. לוח הרכבות (המודפס! כי לוח אלקטרוני מעודכן זה למדינות נחשלות) רמז שהרכבת יוצאת תוך שתי דקות מהרציף הכי רחוק, מה שגרר סצינת ריצה מבדחת שלי עם התיק על הגב. זו בדיחה חוזרת במסע הזה, בחיי. הצד החיובי הוא, ששרירי הגב שלי במצב טוב משדמיינתי. עליתי על הרכבת, מצאתי מקום, וקיוותי לנסיעה מקסימה של שלוש שעות. ובכן, נחשו איפה עוד אין מיזוג? בדיוק. במשך אותן שלוש שעות דמיינתי אסונות גרפיים במיוחד מתרגשים על האומה המגוחכת הזאת, בזמן שהשתדלתי לא לזוז יותר מדי, היות וכל תנודה מינימלית גררה גל של הזעות והתנשפויות. אסון.

התחנה המרכזית בוורשה היתה גרועה באותה מידה. הטמפרטורות בחוץ טיפסו לשחקים לא מנומסים, כל הקונסטלציה עמוסת הבטון והמתכת הזאת קבורה שש אמות מתחת למפלס הרחוב ובנויה כמבוך. לכל אורך הניווט שלי במקום, הרגשתי כאילו אני הולך בתוך הבל פה של מישהו והגעתי לרמות תסכול ויזע שמאפיינות בדרך כלל נהגי משאית טקסניים, אבל לא אמרתי נואש. ההוראות מההוסטל הוורשאי היו כה מפורטות, שחיש מצאתי את דרכי למקום (הלא-ממוזג, כמובן), ויכולתי להתחיל קצת ליהנות.

ביום השני שלי בוורשה גיליתי שני דברים: את הקניון הפסיכי המקומי, על חמש קומותיו וארבעים אלף חנויותיו, ואת ג'ני, השותפה לחדר. יברך אותה האל, פרחה אמריקאית תפלה ומהממת שכמותה, עם תסרוקת איימי ויינהאוס, לק בצבע הלו קיטי, איפור עיניים כבד, שיזוף לא מבוקר וסנדלים מעוררי חלחלה. רבים הם האמריקאים שבאים לאירופה ומהר מאוד תופסים תחת. כאילו את כל השטויות הבנאליות, עליהן כיליתי את זעמי בפוסט הקודם, מתגמדות לעומת החשיבות והתרבותיות שהם מפגינים על ידי כך שמלכתחילה בחרו באירופה. רוצה לומר, גם סתומים, וגם מחזיקים מעצמם מינימום ז'אן פול סארטר. ג'ני אינה כזאת. היא פחות או יותר מצהירה על עצמה שהיא פקאצת מסיבות עם חיבה לאלכוהול זול. ואתם יודעים איך זה עם הומואים- תנו לנו איזו ערמת טראש מודעת לעצמה, ואנחנו עפים עליה. לא סתם קוראים לנו מתרוממים.

את השבועיים שלפני הגעתה לוורשה בילתה ג'ני אצל קרובי משפחה, באיזה כפר נידח, שם נאלצה להיעזר בדלי כדי להתקלח. היא שיוועה למעט סיביליזציה, ונתקלה בי בחדר בהוסטל. ישר התעלקתי עליה, ויצאנו לחפש לה משהו לשתות. בינינו, למצוא משהו לשתות בפולין זה לא אתגר גדול, אוקיי? בכל מקרה, אחרי שתי בירות, הכבד שלה כנראה נרגע קצת, אבל יצר הבליינות עוד לא. דמיינו נא את הסיטואציה- אני ובהמה אמריקאית חמודה ונואשת, מחפשים מקום בילוי ברחובות ורשה. הרגשתי מאוד "החיים הפשוטים" עם פריס וניקול. הצרה היא, כמובן, מזג האוויר הפולני. תאמרו שקיץ בחוץ, ואמנם לא נעים לרקוד ולהזיע כל הזמן, אבל זה גם לא חדש ואין מה להתלונן על זה. הכל נכון, אבל אל תשכחו שאנחנו באירופה. עשרים דקות אל תוך הניסיון שלנו לשכר את ג'ני, מתחיל לרדת גשם. אני בכפכפים ומכנסיים קצרים, היא בגופיה וסנדלים. רצנו כמו ג'מאייקנים על ספידים חזרה להוסטל, עטיתי על עצמי ג'ינס ונעליים סגורת, ויצאנו לתור אחר מועדון. הגשם, אגב, נמשך כל הזמן הזה. הגענו לאזור המועדונים ספוגים. בחיים שלי לא הייתי כל כך רטוב מחוץ לגבולות הגאוגרפיים של מקלחת. אחרי עשיית עיניים חצי פתיינית וחצי אומללה לסלקטור הפולני, אנחנו נכנסים (חינם! בחורות זה כל כך שימושי) למועדון הראשון שנראה מספיק פנוי. המקום אפוף טורקים, בחורים מקומיים בחולצות באולינג ובחורות שנראות כאילו התאפרו בקמח וריבה. ברקע מתנגנים מיטב השירים שגורמים לי להקיא בימים כתיקונם, אבל למי אכפת? המצב כל כך מגוחך, ושנינו מספיק שיכורים ורטובים כדי ליהנות ממנו. אחרי שעה ומשהו בחברת הרקדנים הפולנים (סגנון הריקוד השלט: אפילפסיה סלקטיבית), אנחנו עדיין לא יבשים, ומחליטים לחזור להוסטל ולישון.

בלילה השני שלחתי אותה לבלות עם שני בלגים מהחדר, בשעה שאני הולך לישון מוקדם ולפנטז על השותפים הסקוטים החתיכים שלנו. החשבון הכללי הוא איפהשהו סביב עשרים האנשים שבאו ויצאו מאותו החדר בטווח של יומיים, ומה אומר, יקיריי, אם אלה החיים- נחיה, ועוד נגיד תודה. בינתיים מזג האוויר משנה את פניו. חמשת ימי השליקה האנושית שהתחוללו בְּאוּלִיצוֹת פולין פינו את מקומם לסגריריות ושברי סערה. כלומר, אם עד עכשיו לפחות שעות היום היו חמות והלילות קצת פחות, ימי קץ המסע הפולני שלי הם 'אַחֲרַי המבול', במובן של 'אַחֲרַי הולך המבול לכל אשר אפנה', שזה כבר קצת פחות נחמד, אבל אני כבר כל כך מתורגל בנושא, שאין מה להתרגש.

ללילה השלישי, האחרון שלי בוורשה, אני חורש מזימה מבריקה- היות והאטובוס שלי לאסטוניה יוצא מהרציף שלו ברחוב 'איפה זה' פינת 'לא, באמת, איפה זה?' בשש בבוקר, מוטב עלי לחסוך את הטרחה המטופשת של שינה. אני שם מבטחי בג'ני, אבל די מהר היא מודיעה לי שהיא רוצה דווקא לישון בלילה ההוא, כי יש לה תוכניות למחרת. ובגלל דברים כאלה, בנות היקום, ההומואים שלכם שונאים אתכן בסתר. רק שתדעו. בכל מקרה, אנחנו יוצאים לסיבוב בירה קצר ברובע התיירותי של ורשה, מה שמתגלה כמטופש מיסודו, היות וכל מה שיש ברבעים תיירותיים הן, ובכן, אטרקציות תיירותיות. יקרות. ומעאפנות. בסופו של דבר נמצא באר סטודנטים מקומי, בו טעמתי את הסלט המשונה ביותר שאכלתי בחיי (כרוב, בצל סגול וחסה, עם רצועות בקר קר, וצ'ילי מוחמץ חתוך לקוביות קטנות. היה דוחה ונפלא, אכלתי הכל) ויצרתי קשר עמוק ומשמעותי עם הבחורה הנוספת שנגררה איתנו- גרמניה חביבה בשם אוֹלה. ג'ני אפילו נטשה אותנו לקראת חצות, אבל קצת רגשות אשם (ועוד בוורשה) שכנעו את אולה לשבת איתי עד שתיים בלילה. אחרי שהתברר שסיפורי המלחמה מההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלה מרשימים בהרבה משלי, חזרנו להוסטל, וכבר חשבתי איך אעביר את הזמן לבדי בלובי, כש...
הבלגים הגיעו! כן, אותם בלגים שלא ממש יצא לי לפגוש, ועליהם הפלתי את ג'ני כדי לארגן לעצמי לילה אחד של שינה אנושית. וו-הו, איך שגלגל מסתובב לו. הבלגים- מנוֹאל וג'רום- העבירו את חלק הארי של היום שלהם בשתיה לשוכרה, והחליטו לחגוג את ההישג המרשים הזה בחצי בקבוק של ג'וני ווקר. כמובן שהצטרפתי לכוסית. החוק הלא-כתוב השני* של הקיום ההומואי הוא, שלא מסרבים למשקאות חינם מבחורים חמודים. חוקים אלה נכתבו בדם. אפילו אחד השותפים הסקוטים החמודים שלנו התעורר וישב איתנו זמן מה, ולמען האמת, היה ממש כיף. רחוק שנות אור מלהיות אחד התחביבים שלי, ואני לא חושב שלעולם ארגיש בנוח באחווה גברית מכל סוג שהוא, אבל באותן שעות, ובאותה הנסיבה- התאים גם התאים.

בחודשים אלה, נוהגת השמש הפולנית לזרוח לקראת ארבע בבוקר. בלילה הזה, שעבורי סיים את יום ההולדת הראשון שאשכרה לא ציינתי בשום צורה שהיא, הרמתי כוסית עם חבורה של זרים מוחלטים, וחשבתי שדווקא לא רע לי בכלל. אז לחיים, נתראה באסטוניה.

* החוק הראשון, אגב, הוא "בלי שיניים!", ודי לחכימא.


מסקנה אחת מתגבשת לקראת בואו של המסע הזה לקיצו: אני שונא צרפתים. בעצם, עזבו, למה להיות גזענים כלפי אומה אחת בלבד? אני שונא גם אמריקאים. מתעב אותם בזעם טהור וחייתי, שעוצמות האלימות האצורה בו מתאימות יותר לאוהדי כדורגל אנגליים או מכירת סוף עונה בזארה. בעצם, גם אנגלים אני שונא, וגם אוסטרלים (וניו-זילנדים, על הדרך, כי זאת לא באמת מדינה). למעשה, אני הכי שונא איטלקים. וספרדים, אלוהים, הספרדים הם בני אומה מקוללת וצריך לרכז אותם בכיכרות ולבצע בהם טיהור. אז אולי זו לא מסקנה מאוד הומנית (או מגובשת, לצורך העניין), אבל בהן צדק, מאסתי בבני התשחורת הפוחזים של אומות כדור הארץ. ילדי העולם כולו מוזמנים לרקוד במעגל על הקבר של נעמי שמר, אני גמרתי איתם.

תשאלו, 'עדן, מאיפה לך המשטמה הציונית הנלהבת הזאת, והאם שקלת להתמודד על משרת הסברה במשרד החוץ?', ואענה: 'תיכף ארחיב' ו-'לא'. בואו נתחיל עם קצת חומר רקע:

אמת, לא כתבתי פה מיליון שנה וחצי. אם אתם מכירים אותי אפילו קצת, העובדה שיש לי את סף הריכוז של יונק-דבש לא צריכה להפתיע אתכם. העדכון האחרון שלי היה מהאנובר, אי אז לפני חודש. אחרי האנובר ביקרתי בבריסל, איתרתי את אנטוורפן, התהוללתי בהולנד (אמסטרדם, רוטרדם והאג), לעגתי לליאז' (זה שוב בבלגיה, סיפור ארוך), פידחתי את פרנקפורט וכעת אני פורק עול בפראג. אוקיי, זה היה תיאור מאוד מסורבל, אבל העיקר שהבנתם איפה אני כרגע: פראג. אחזור על זה שלישית: פראג, צ'כיה. האביב של פראג, מהפכת הקטיפה, דילים במאתיים דולר פלוס ארוחת בוקר. אני לא יודע להסביר מה בדיוק גרר אותי לפה, למעט העובדה שהעיר הזאת קרובה לתחנות המזרח אירופאיות של אקורד הסיום במסע שלי, אבל האמינו לי שעל טעויות משלמים. נתחיל כך, שגם לפה הגעתי באוטובוס לילה. כיוון שורקנתי סופית את סוללת המחשב שלי בפרנקפורט (מה? היה נורא משעמם והיה לי המון זמן לחכות), נבצר ממני לקרוא את הוראות ההגעה להוסטל. צירוף מקרים קסום הוא, שההוסטל הוא אחד הספונסרים למפות התיירים המיניאטוריות שתחנת הרכבת הפראג מחלקת, וכך יכולתי, תאורטית, לדעת איפה הוא ממוקם. הגעתי אליו, ברגל ובאומללות רבה, בשמונה בבוקר, ונאמר לי שהצ'ק אין מתחיל בשתיים בצהריים. קיללתי את כולם והלכתי להסתובב.

בואו נשים את זה על השולחן: פראג משמימה. אם בהשלמת פערים עסקינן, אז דעו שגם בלגיה, מלבד כמה חנויות שוות באנטוורפן, היא ציה ריקה מתוכן. רוטרדם היא חור שחור אליו נשאבו כל מהגרי תבל והתרבות בו מורכבת מסטלנים חובבים ונשים ברעלות. ליאז' היא בכלל התמונה שצריך לשים במילון ליד ההגדרה של 'עיר מסכנות', אבל כל הנ"ל, מתישות נפשית ככל שתהיינה, מעניינות יותר מפראג. היא אמנם יפה מהן עשרות מונים, ידידותית לתיירים מהן (כן, ליאז', אני מסתכל אליך ואל תושבייך הפרובינציאליים) וזולה מהן, אבל מיי גאד, חמשת הימים שלי פה סרבו לזוז. יש סיבה שכל סוכני הנסיעות מציעים דילים לסופי שבוע בפראג, ידידיי, והסיבה הזאת היא, שכל פרק זמן מעבר לשלושה ימים הוא בזבוז מוחלט של זמן ומשאבים מנטליים. הותשתי פה עד כלות.
כמה נקודות חיוביות, כדי לא לקבל מיילים של נאצה מלשכת התיירות המקומית: השמש זרחה במלוא אונה החל מדקותיי הראשונות פה. שזה נחמד, כי זה גורם לבחורים, שאינם אני, להוריד חולצות. כמו כן, זה גרם לרביצה בשמש להפוך לבילוי העיקרי שלי, מה שיגרום לקרצינומה של תאי הקשקש להפוך לבילוי העיקרי שלי בעוד עשרים שנה. עשיתי גם פה את הסיור הרגלי החינמי המהמם, אותו עשיתי כבר בברלין ובאמסטרדם, ולמרות נסיונות ההגנה שלי (קרי, הימרחות קלה במקדם הגנה גרמני לפני היציאה מההוסטל), שבתי אחר הצהריים בגוון שני מהביל. מלוהט כשאריות הבשר על המנגל- אלה שאף אחד לא יכול לאכול אפילו שבהתחלה חשבתם שלא קניתם מספיק סטייקים - ניסיתי להציל את כבודי, ומרחתי שכבה נוספת לקראת שלוש אחר הצהריים. כל בעל עור לבן מכיר את האפקט - סבל נורא, והישרפות כפולה ומכופלת. אסור, אסור, אסור להימרח אחרי שכבר נשרפת, כי זה גורם לעור לעקצץ ולהיטגן ביתר שאת. אחרי עשרים ושלוש שנות לבנבנות הייתי כבר אמור ללמוד את הלקח, אבל היות ואני נחשף לשמש בערך פעם בשנה, אני נוטה לשכוח את הלקחים.



אז היה סיור, והיתה הסתובבות רגלית נרחבת בסמטאותיה הציוריות של פראג, ומה אגיד? אכן יפה היא כגלוית נוף. מה שבכל מקרה שפוי היה מעלה את השאלה, 'אבל מי רוצה לחיות בגלויה?', והתשובה היא, כמובן: אף אחד. באמת, הקיום פה נראה לי בלתי נתפס. כל לב העיר הזאת הוא מוזאון לא פרופורציונלי במידותיו, שכולו מרוצף לבנים משוברות. לא שזה עוצר את הפרחות האירופאיות מללכת פה בעקבי סיכה ומיני, אבל היי, זה תמיד מצחיק לראות סלובקיות נופלות על התחת. אגב תחת, אני מעוניין לציין שבהוסטל שלי, כמו בכל הקלישאות הכי איומות מסוף הניינטיז, אין מיזוג, מה שהופך את הלילות פה להמחשה מצוינת של קיומו של גזר במרק ירקות. איך אתם שורדים דברים כאלה בארץ, זה נשגב מבינתי. מובן לי שאני יוצא פה כלבה כפוית טובה, שהרי לא לפני פוסטים רבים ייחלתי להתבהרות חלקית ועליה בטמפרטורות, אבל קרייסט, כמה מיותר היה לצפות שמיזוג אוויר יהיה מעורב בעניין? אירופאים מפגרים.

אה, פסקת הפתיחה הפשיסטית שלי- לא, אלה לא משקעים מתקרית המשט. למעשה, אם אפשר, אני מעוניין להדחיק את כל הנושא ולטמון את הראש עמוק בחול מטאפורי. אלה כן משקעים משהות של ארבעה חודשים בחברת קריקטורות מגוחכות של טינאייג'רים מתלהבים, נטולי כל כבוד, אינטלקט או יכולת לנהל שיחה על כל דבר מחוץ לקיום הקטן והמתנשא שלהם. הייתי אומר שאני מאדים רק מלכתוב את זה, אבל יש מצב שהייתי די אדום מלכתחילה.

היות ופראג היא באמת פח ייקוש, ואינה מציעה שום בילוי שהייתי מחשיב לרגע כאטרקטיבי למי שגילו פחות מארבעים ושבע, אפשר כמעט להבין את הנהירה של אותם צעירים לפה רק מטעמי שכרות זמינה וזולה. ואכן, הבירה פה זולה, אבל וואלה, ממש סיבה מהממת לחצות את האוקיינוס, לשכור חדר בהוסטל, להסתובב כל היום עם מצלמות הצעצוע שלכם ולעשות פוזות-פייסבוק מול כנסיות. אני חושב שהחלפתי אולי ארבעה משפטים עם הדיירים האחרים בהוסטל, ואת שארית הזמן, אותה שארית מסטיקית של זמן בלתי מתכלה בישימון התרבותי הזה, ביליתי בליכסון מבטים מזלזלים וקריאת פוסטים ישנים בפרוג'קט ראנגיי. לפחות הויי-פיי פה זמין ואמין. אני באמת רוצה לפרגן לכם, צעירים מבטיחים שלי, ולקוות שכל עניין ההשתכרות והמסיבות הוא פאזה חולפת בקיום הבורגני שלכם, אבל אחרי כל כך הרבה דילוגים ממקום למקום, הבנתי שכל מה שמשתנה הוא רק הנוף. האוכלוסיה אחת היא: ילדים שסוחטים את היעדר הסמכות ההורית לשיא הבנאליות, ועוד עושים את זה בקול מאוד רם. כאילו, צ'יל דה פאק אפ, לא המצאתם כלום, אוקיי? להתשכר עד אובדן זיכרון, ועוד להחזיק מזה חוויה מרגשת זה משהו שמיציתי איפהשהו בכיתה י'. אם אלה היו כל החיים שלי, הייתי הולך ומטביע את עצמי בוולטאבה. זה, לכל הפחות, היה מהווה גרגר של עניין.

החלק העוד-יותר עצוב בפארסה הזאת הוא, שהילידים מתים על זה. כל עיר אירופאית שמכבדת את עצמה מציעה סבב-בארים לצעירים בהוסטלים. אותו סבב כולל קיפוץ מפאב לפאב בלווית בחורה מקומית, בדרך כלל בגופיה וסנדלי פקאצה, גמיעת חצאי ליטר של בירת הבית בחמישה מקומות שונים, ומדי פעם שוט של כּמוֹדְקָה לניקוי החיך. שמעתי חבר'ה בהוסטל מתגאים בכך שעשו שלושה סבבים כאלה, חלקים נרחבים מהם בלתי-ניתנים לאישוש, וכל מה שיש לי לומר הוא: פחחחח. כל יציאה כזאת כרוכה בתשלום של ארבעה עשר יורו וענידת צמיד מפלסטיק. תכל'ס, איבדתם אותי כבר בצמיד מפלסטיק (זה לא בומבמלה, ואני לא ילדת שאנטי מיהוד), אבל קיבנימט- ארבעים ושניים יורו זה כמעט חצי שעה אצל זונה באמסטרדם. זה שניים וחצי לילות בהוסטל טוב, זה... פאק, זה הרבה בגדים שווים, או ארבעה סרטים בקולנוע או כל דבר אחר שהוא לא התעללות בכבד שלכם! לעזאזל, פקחו את העיניים ותמצאו לעצמכם קיום, מריונטות ריקניות שכמוכם.

מה עוד? אה, אין לי עוד כוח לתיירים שמצלמים הכל. יא רבי, תעשו גוגל אימג' ובואו נגמור עם זה, טוב? כאילו, כמה אפשר? פראג היא עיר המסתור הגרועה בעולם, כי אי אפשר לפסוע בה סנטימטר בלי להיכנס בפריים של איזה צרפתי מיוזע עם קודאק, שחי בסרט שהוא הלמוט ניוטון או משהו. חביביי, הכל צולם ותועד מכל זווית אפשרית. אני לא יודע מה אתם מתכננים לעשות עם התמונות כשתחזרו למולדת המפגרת שלכם, אבל לט'ס פייס איט- כמה מסעיר זה כבר יכול להיות? המקסימום שתוכלו לעשות הוא אלבום דקורטיבי, שאף אחד מחבריכם לא ירצה לדפדף בו כי גם הם היו בפראג, וגם הם צילמו בדיוק את אותו הגשר. אין כל חדש תחת השעון האסטרונומי, זה מה שאני מנסה לומר, אז מדוע לדחוף לי את העדשות שלכם לפרצוף? ממילא אין רמזורים בעיר הזאת, אז חציית כביש היא גם ככה אקסטרים ספורט. למה להוסיף חטא לפשע ועוד לגרום לי כל פעם להיעצר כדי לא לחבל לכם באימג'? שאלות רבות וטובות, הדיון בהן בטח מרתק. כלומר, אם חסרה לך אונה במוח.

אוי, זה היה לא פשוט. התחנה הבאה במסע שלי היא תחנה מתבקשת למדי, לאור גיבוב התלונות היוקד הנ"ל. אני אורז את מיטלטליי ומצפין ל... פולין! יה, בייבי. רגשות אשם, נטיה להפסיד במלחמות וצעצועי עץ - זה החומר ממנו עשויים חלומות. אחלו לי הצלחה.

נ.ב. כדי לא להפוך את העיר הזאת לבזבוז מוחלט של ימיי בניכר, קניתי פה המון שטויות. לא, שום דבר מתוצרי הזכוכית המקומיים, אלא יותר בכיוון של תוצרי טופ מן ה... בנגלדשיים, או איפה שזה לא יהיה שמייצרים את זה.


אם אדרש להתחכם (ולמה להידרש, כשאני עושה זאת בהתנדבות ובחדווה?), אומר שהתגרמנתי לחלוטין, ומציתי. אמנם נוח לי מאוד שהשפה כבר לא נשמעת כמו בליל יריקות וחריקות, ושאת רוב הרשתות הארציות- דראגסטורים, מאפיות, חנויות בגדים- אני כבר מכיר על מחיריהן ותכולתן. הגעתי ליחסים מצוינים עם האתר של החברה לתחבורה ציבורית, ואני כבר כמעט מבין כששואלים אותי אם לקחת או לשבת. בקיצור, היה מאוד מסביר פנים בגרמניה, וזה כנראה השלב האידאלי עבורי לקום וללכת. מזוכיסט, נו מה. את חורף ימיי בגרמניה העברתי בהמבורג והאנובר, שתי ערים נאות ויעילות, ששמותיהן מתחילים בה"א. צירוף מקרים? כן, עד כמה שידוע לי.

המבורג היא עיר נמל בחלקה הצפוני של גרמניה. אם נגזר עליכם להיות מחוברים בעבותות לתודעתי המרפררת ללא-הרף, אתם בוודאי יודעים מה "החמישיה הקאמרית", ומכאן שגם אני, חושבים על ערי נמל. בדיוק- זונה של מלחים. החלק הלא-לגמרי מפתיע בסיפור הוא, שבנוסף לאותו נמל מכובד, המבורג אכן ידועה בהיכלי הזונות וההרפס שלה, א-לה רחוב החלונות האדומים של אמסטרדם. יש לכם שלושה ניחושים לגבי מיקום ההוסטל שלי. סתם, לא בדיוק באותו רובע, אבל מאוד לא רחוק ממנו. אני חושב שכבר הובהר כאן בעבר, שכדי לאפשר את הלינה הזולה בהם, הוסטלים ממוקמים לרוב באזורים הפחות נחשקים בעיר. מכאן יחסיי החמימים עם האוכלוסיה הטורקית המקומית והחיבה שלי לגז מדמיע.

הגעתי להמבורג אחרי תקרית בלייפציג 2- נקמת הסינוסים, חרוך מעייפות. בשארית כוחותיי עוד זממתי לעשות כביסה, אבל המכבסה המקומית נסגרה לרגל שיפוצים, כך שכל שנותר לי לעשות הוא למצוא שווארמיה מקומית וללכת לישון בתשע. היום השני כבר היה מסעיר בהרבה- סיבוב קצר בעיר חשף אותי לרובע הקניות, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אני לא ידוע כבחור שמצטיין בדחיית סיפוקים. אם נעקצתי, אני אגרד. אם אני רוצה, אני לוקח. זו אולי מנטליות שאופיינית יותר לילד בגיל בית הספר היסודי, אבל זה מי שאני. הסטואיות היא ממני והלאה. למרות כל זאת, הפגנתי חת'כת איפוק במסע עד כה- למרות חשיפה חוזרת ונשנית לרבבות חנויות, לא קניתי הרבה, וכל אותן רכישות נעשו באצטלת ה"אבל אני צריך את זה". קניתי בעיקר דברים חיוניים להישרדות בחורף האירופאי- צעיף, כפפות, משקפי שמש זולים (כאמור, קר כמו ארוחה משפחתית אצל הדודים, אבל השמש מסנוורת במלוא אונה) וגם כמה דברים פחות הכרחיים, שהצלחתי לתרץ לעצמי. בהמבורג קרסו כל המחסומים, ונעשיתי עבד נרצע לתאוות הצרכנות הבזויה שלי. כמה נרצע? ובכן, כדי לכפר על חטאי השופינג שלי, השלכתי זוג ג'ינס וחולצה ארוכה דמוית-דלתא לפח. אל חשש, זה היה אחד מאותם פחים לאיסוף בגדים, שהעירייה נוברת בהם ומעבירה את תכולתם להומלסים המקומיים, כך שאפילו הרגשתי קצת טוב עם עצמי. בעצם, הרגשתי נפלא עם עצמי, יודעים אתם למה? כי אותם בגדים נזרקו כדי לפנות מקום לשכיות החמדה משובבות הלב והנפש האלה:

  • ג'ינס כהה מH&M, שעוד איכשהו נופל בקטגוריית 'דברים שצריך', כי הוא גם כהה מכל שאר הג'ינסים שלי, גם צר ברגליים ולכן הן לנעליים שטוחות והן לגבוהות, וגם היה בהנחה, שזה כבר בכלל סימן משמיים. חוץ מזה, שהייתי כבר בחו"ל כשפתחו את הסניף הישראלי, אז מבחינתי זה לא נחשב למשהו שיש בארץ.

  • טי שירט ממוחזרת (לוקחים פריטים ישנים, תופרים ומשפצים אותם קלות, ומוציאים שוב לשוק תחת מעטה כבד של וינטג' ותג מחיר נאה), קצת קטנה עלי, אבל מתקבלת על הדעת עם חולצה ארוכה מתחתיה.
  • טי שירט בגזרת אפודה בחום-אפור כהה, שכנראה תתאים רק לימי החורף בארץ, ועושה לי אחלה כתפיים.
  • ז'קט שחור, שגם אותו כנראה לא אעטה לפני החורף הבא, אבל הקניה שלו היתה כה מספקת. לא היתה חנות אחת בגרמניה, ולו הסניף המזערי ביותר של הרשת הכי עלובה, שלא ביקרתי בו והפכתי את קולביו בחיפושיי אחר ז'קט או בלייזר. אני סובל מחוש אפנתי של קלישאת טינאייג'ר אמריקאי, והחלטתי שלא עוד. החיפוש אחר משהו, שגם לא יהיה יקר מדי, וגם לא קשיש מדי ובעיקר שלא יגרום לי להיראות כמו דייל או חתן היה מתיש, אך סופו טוב. מעתה, כשארצה להיראות קצת פחות קז'ואל, אזרוק על עצמי את ז'קט הקסמים הזה, ובן רגע איהפך למבוגר, מתוחכם ואנין. כל שלושת הפריטים האחרונים נרכשו בחנות האם של צ'יפ מאנדיי, והעובדה שאין להם ייבוא סדיר לארץ? צ'רי און טופ.
  • כל הוסטל שביקרתי בו עד כה העניק מפה של העיר, ובדרך כלל צוינו על אותה מפה כל מיני עסקים וחנויות, שנתנו חסות חלקית להדפסה, או סתם מצאו חן בעיני המוציאים לאור. על המפה ההמבורגית שלי הופיעה חנות יד-שניה בשם 'הוט דוגס', שחשבתי שהלוגו שלה מגניב. הסתבר שהיא קרובה להוסטל, אז יצאתי לחקור אותה מקרוב, ואחרי כשעה של בהיה ומדידה, קניתי חולצה ארוכה עם דיטייל מראשית הניינטיז. אני מתעב את המינוח "דיטייל", אבל להגיד "אפליקציה" נשמע לי ערסי. היוועצות עם ידידיי המלומדים אולי תצליח להגדיר את זה טוב יותר.
  • עוד מ'הוט דוגס': נעליים פקיסטניות. כלומר, אין להן מראה פקיסטני במיוחד, אבל הן יוצרו בפקיסטן, והן כחולות עם תפרים אדומים מקסימים.

שוב, את החולצה כנראה לא אלבש עד החורף הבא, והנעליים קצת לוחצות, אבל אתם יודעים מה? חלק נכבד מתהליך החיפוש והקניה הוא אלמנט הבעלוּת; הידיעה שלי יש משהו שלאחרים אין. אני תוצר של המערכת הקיבוצית ותמיד ראיתי עוד שלושה או ארבעה ילדים, נערים וגברים לובשים אותה חולצה כמו שלי. כל זה עוד לפני שנכנסנו בכלל לסוגיית הילד השלישי במשפחה, אחרי שתי בנות. בילדותי לבשתי כל מיני פריטים בהשראת "גלגולו של מעיל", שעברו חמש ידיים ( וגם זרועות וצווארים) לפני שהגיעו אלי. בקיצור, אני אוהב דברים שרק לי יש. מנטליות בית ספר יסודי, כבר אמרנו. גם ההיסחבות באותם בגדים במשך חודשיים נתנה בי את אותותיה, וחשתי בחילה רוחנית בכל פעם שנחשפתי לערמת הבגדים המוכרת בתרמיל. כך אף הסברתי באריכות למוכרת החביבה ב'צ'יפ מאנדיי', שאמנם לא נראתה מעוניינת בכל תולדותיי, אבל בעיה שלה. כדי לקשור לעצמי כתרים מינימליים של כבוד וריסון, אציין שבהמבורג יש סניף של 'אורבן אאוטפיטרז', מה שבכל יקום מתוקן היה גורם לי ליפול מהרגליים ולמות מאושר, אבל איכשהו הותיר אותי רק חצי נלהב.


אוי, זה היה ארוך. ועוד לא הגענו לחלק בו קורים דברים. מיי גאד, זה כמו פרק של "גוסיפ גירל", שכל מה שאתה זוכר ממנו הוא שנלבשו בו בגדים יפים, אבל גם תחת איומי אקדח לא תצליח לספר מה היתה העלילה. חיי- מסכת ארוכה של לחוש את עצמי בלייר וולדורף.

בהוסטל פגשתי את ברנדון ושרה. בתחילה חשבתי שהם מטיילים יחד, אבל אז גיליתי שהם כאלה חביבים ואדיבים זה לזו כי היא אמריקאית והוא קנדי. להלן אנקדוטה שמסבירה את זה היטב: אחרי ערב שלם של היכרות, החלפת חוויות, דיונים מעמיקים בנושאי דת וקריירה אגב ישיבה בפאב מקומי, שרה לא זכרה את השם של ברנדון. שזה בסדר, גם אני לא הייתי סגור אם זה "ברנדון" או "ברנן", אבל לפחות היה לי כיוון כללי. וזו, חביביי, תמצית ההיכרות בהוסטלים. במשך אותם רגעים, שעות, ימים, אתה ושותפיך יכולים להיות חברים מאוד טובים. אתם עשויים לגלות שיש ביניכם הרבה מהמשותף, או שיש לכם היכולת להעביר ערבים מאוד נעימים ביחד. צפון אמריקאים מצטיינים בזה, עד שכמעט מאמינים שאכפת להם. אבל שְנו על זה לילה, מה שנקרא. לְאורַן האכזרי של קרני השמש הראשונות תמצאו את עצמכם מתהפכים במיטה, ותוהים: רגע, מי זה פה מולי? סטוץ של ידידות.

נראה לי שזו אחת התגליות הכי מפכחות שהיו לי במסע. לפני צאתי, באמת דמיינתי את עצמי רוקח חברות-אמת עם אותם זרים מסתוריים ונעימים. השליתי את עצמי שאוכל לרקום קשר ארוך טווח עם אנשים, רק משום שבאותו זמן היינו באותו מקום. למען האמת, כולנו רק מעבירים את הזמן לפני שנחזור לחיים האמיתיים שלנו. מתי מעט מכל ציבור התרמילאים הם אנשים שחיים בניתוק מוחלט, בלי משפחה, עבודה או חוג חברים שהושאר מאחור. רובנו עושים דברים, ואז מזדרזים לדווח עליהם לכל מי שאנחנו מכירים מהבית (אהמ-אהמ). החיים האמיתיים הונחו בHold עד שחיידק הטיולים הזה יצא לנו מהמערכת, ונוכל לחזור ולהיות ברגים קטנים וצייתניים. שזה לא כזה נורא, אגב. נשמע כאילו אני מוקיע פה את כל השיטה, וחלילה לי. אני נהנה להיות אותו בורג. מנקודת המבט הנוכחית שלי, הברגים נראים כמו חיות קסם אציליות, ואני משתוקק לחזור ולהצטרף לעדר שלהם. אבל בינתיים, כל עוד המרחק מהשגרה מעיק (מעניין, הרי בדיוק בגלל זה נסענו, לא? כדי לחמוק מהשגרה?), אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שלא יכאב. הווה אומר, קשרים סוציאליים מנומסים עם אנשים שאת שמם אתה לא זוכר.

בערב הראשון יצנו שרה, ברנדון ואנוכי לאותו אזור ידוע לשמצה של ניאופים והדחות לחטא- הריפֶּרְבַּאן (Reeperbahn). בערב השני הצטרפו אלינו שני אוסטרלים- סקוט ולי(י), מה שכבר הפך את כל האירוע לפסטיבל קיפוץ מפאב לפאב, בניסיון למצוא אחד שהוא גם לא סליזי מדי וגם מגיש מבחר מספק של בירות. לא יודע כמה אתם מסתובבים ברחובות אפופי זונות בערים אירופאיות, אבל קשה למצוא בהם מקומות לא סליזיים, אוקיי? מה שאפשר למצוא בהם, והרבה, זה פאבים עם זמרים מקומיים שעושים קאברים לבקסטריט בויז. הו, הלוואי שהייתי ממציא את זה, והלוואי עוד יותר שמישהו מאתנו היה מספיק פיכח בשביל לתעד את השירה ההמונית של I want it that way, אבל צר לי. תצטרכו להאמין לעדותי המפוקפקת בנושא, אבל טראסט מי- זה היה קסום. בסוף הערב החלטתי שאני רוצה להתחתן עם סקוט, ולתת ללי(י) לגור במרתף שלנו. אגב, הסיבה שאני כותב את השם שלו ככה, היא משום שמבטא אוסטרלי נהיר לי בערך כמו ברייל. הוא אמר לִי, כמדומני, אבל משך את היו"ד, ולכן עד עולם ייקרא לי(י). זה בסדר, ממילא הוא לא יאוזכר פה יותר.

ברנדון לא חדל מלפטפט על הריפרבאן הארור הזה, מה שכמובן הביא אותי להגיד שהוא סובל מ- Reeper Madness. חה! אני חושב שבשמיעה ראשונה הוא לא קלט את זה, אבל בבוקר היום האחרון שלנו הוא הבטיח לעשות מזה סטטוס בפייסבוק. בדקתי, אגב, והוא שקרן. חוטב עצים קנדי, חובב מייפל, בריאן אדמס, טרנס ופיליפ, ושקרן מטונף. בכל מקרה, פזור התפזרנו לנו לדרכינו. אחרי שלא הצלחתי להתאפס על כיוון קונקרטי להמשך המסע, ואף טרחתי לקטר על כך בפני כל מי שנקרה בדרכי, וירטואלי וממשי כאחד, החלטתי לנסוע להאנובר. התכוונתי לקצר טווחים לקראת נסיעת הרכבת או אוטובוס שלי לבלגיה, וגם הרגשתי שהמבורג עוד תעלה לי כסף רב אם לא אמלט ממנה בזמן. בדיעבד, היה עדיף למצוא משהו אחר לעשות. לבלוע כרית סיכות, למשל.

היכונו, זאת הולכת להיות הלא-חפירה הראשונה מסוגה בבלוג: לא נהניתי בהאנובר. אינני ממליץ עליה לחבריי. לא משום סיבה ספציפית אלא סתם, היעדר של כימיה בין אדם לעיר. קורה. בעיקר כשהעיר היא הנתניה של גרמניה, מכילה ערסו-פריקים ופָּאנְק-אצות (הכלאה בין פאנקיסטיות לפקאצות. נא להפיץ את זה, אני רוצה להתפרסם גם מחוץ לקנדה) ואפס מוקדי עניין למי שלא נמצא בה לוועידה בנושא ברזים או משהו. משהו טוב שכן קרה בהאנובר: לא דרסה אותי משאית. עוד משהו: ביומי האחרון, אחרי הצ'ק אאוט מהכמוסטל המשונה בו שהיתי ומשהו כמו עשר שעות לפני הרכבת שלי חזרה להמבורג (כן, בנוסף לכל עוד חזרתי להמבורג בשביל האוטובוס לבלגיה. כבר אמרתי שלא נהניתי?), נערך בעיר מרתון. שפע מכנסוני לייקרה בגזרות מדאיגות, חשש להתמוטטות קשישים ברחוב והאופציה להניף ידיים ענקיות מפוליאוריתן מוקצף? בטח שהלכתי. היה היסטרי.

שמש עולה, יורד גם על הליל. רכבת עֳרְבִית החזירה אותי להמבורג, שם המתנתי כשעה וחצי לאוטובוס לבריסל. אם תהיתם מה משך הנסיעה מהמבורג לבריסל באוטובוס, הנה התשובה: תשע שעות. לקחתי שני כדורי שינה וזה עבר דווקא בסבבה. עכשיו נשאר לי לבדוק מקרוב כמה ופלים בלגיים, ונראה לי שאני מסודר.


אחרי סחרחרת הפלאים שהיא ברלין, נסעתי להתאוורר בעיירת הקיט וההריסות, דרזדן. המניעים שלי לבחירה דווקא בעיר הזאת היו כדלקמן:
1. היא די קרובה לברלין, ולכן נסיעה אליה לא תאלץ אותי להיסחב עם התרמיל העצום שלי ביותר מדי תחנות רכבת.
2. שניים מהספרים האהובים עלי, בית מטבחיים 5 וקרוב להפליא ורועש להחריד מקדישים פרקים שלמים להפצצת העיר.
3. אמנדה  פאקינג  פאלמר .
ובכלל, הרשו לעצמכם לגלגל את השם 'דרזדן' על הלשון. לא נשמע מסתורי? אפלולי משהו? איפהשהוא החיבור בין הגרגור של הרי"ש והמילה 'זדון', בשילוב כל ההקשרים ההיסטוריים של העיר, גרמו לה להיראות בעיניי כמקום מאוד מושך. תהא החלטה זו לקח עבורכם, ילדים: אל תסעו למקומות רק בגלל תחנות תרבותיות בחיים שלכם (בדיעבד, זה שיעור שהיה מוטב לי להפנים כבר בעקבות זלצבורג), לא משנה כמה אפּיל יש לשם שלהם.
אין הרבה מה לעשות בדרזדן, אוקיי? זאת עיר קטנה, יפהפיה ומשעממת. חובבי האמנות ימצאו בה שלושת-רבעי מוזאון, חובבי ההריסות ישמו לגלות בה את כל העיר העתיקה (המשוחזרת כמעט כולה, אחרי שהוחרבה באותה הפצצה מפורסמת במלחמת העולם השניה) וחובבי הקניות ישמחו לגלות בה, ובכן, קניון. כל אלה שוכנים בבטחה בעברו הדרומי של הנהר, בעיר העתיקה. בגדה הצפונית מצויה העיר ה...חדשה? לא יודע, נשמע משונה להגיד את זה. בכל מקרה, הנאושטאט, בה באמת אין שום דבר אסתטי במיוחד, אבל שם היה ההוסטל.

אחרי חודשיים בניכר, כבר מותר להודות: אני נווט מחורבן. תנו לי מפה, ואני כבר אצליח ללכת לאיבוד. לעולם אני בוחר את היציאות הלא-נכונות מתחנות הרכבת, רחובות שזכרתי במראה ובשם תמיד נעלמים לי כשאני חוזר לחפש אותם. בכל פעם שאני מתבקש לספק שעת הגעה משוערת להוסטל, אני מפרגן לעצמי לפחות שעה להתברברויות אינסופיות ברחובות העיר. ההוסטל בדרזדן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת: הוא ממוקם כחמש-מאות מטרים מתחנת הרכבת, ובשביל להגיע אליו ברגל כל מה שנדרש הוא ללכת בקו ישר חמש דקות ואז לפנות שמאלה. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר מארבעים דקות, במהלכן הספקתי גם לקחת חשמלית בכיוון ההפוך מזה שנדרש לי. 

חשמליות, אגב, הן עיקר התחבורה הציבורית בדרזדן ובלייפציג. אני מניח שבערים יותר קטנות קל להשתמש בכלי המשונה הזה, כי הוא מנצל את אותה התשתית של התחבורה הפרטית (קרי, כביש). לי זה עשה בעיקר אסוציאציות לתחילת המאה העשרים, אבל שיהיה. היו להם חיים קשים במזרח גרמניה, אני מוכן להתחשב בכמה נכויות. מה גם שאם מסתכלים, למשל, על קווים של אגד, פתאום חשמליות נראות כמו שיא הטכנולוגיה והנוחות. עניין של פרופורציה, אני מניח.

על כל פנים, ההוסטל בדרזדן: מגניב לגמרי, והכיל את אחת מנשות הצוות הלבביות ביותר שנקתלתי בהן במסעי. דְרֶיַה, אם חס וחלילה תלמדי לקרוא עברית יום אחד (ואני יודע שלא, לכן אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרות כאלה)- אני רוצה לעשות לך ילדים מקועקעים וענודי עגילים, תודה. אותה דריה סיפרה לי, שיום שני הוא היום השוקק ביותר בחיי הלילה המקומיים, ורק בו שווה לצאת. לא ששאלתי, אבל ככה זה עם אנשים נחמדים, לפעמים הם נסחפים באינפורמציה שהם נכונים לתת. את אותו המידע היא מסרה גם לאחד השותפים שלי לחדר, ברזילאי לוהט בשם דאגלס, שבדמיוני כבר רקמתי לנו עתיד משותף בו הוא יעשה דברים ואני רק אשב ואצפה בו. לא שהתקשורת בינינו היתה נפלאה, או שיש לנו תחומי עניין משותפים או שהוא בכלל בקטע של גברים, אבל הו, כן. יום יבוא וכו'. לאור ההמלצות הנחרצות החלטנו דאגלס ואני לצאת ביום שני בערב, ולקחנו איתנו גם את אית'ן, השותף הנוסף לחדר. היה לנו מעין בונדינג גברי מאוד בסיסי ודי גמלוני, אבל היה נחמד. שיא הערב היה בהחלטה להזמין בירה זרה ולקוות שהיא לא לגמרי דוחה. הצד החיובי: היא לא היתה לגמרי דוחה. הצד השלילי: היא לא היתה בכלל בירה, אלא מעין תסיסת שעורה נטולת אלכוהול. כמו בירה שחורה, רק קצת יותר מתוק. מכיוון שעדיף למות מאשר להיתפס בפאב עם בקבוק בירה שחורה, מיהרנו להחזיר אותם למלצרית, שרק אמרה: "כן, זה נראה לי ממש משונה שהזמנתם את זה, אבל היי, אתם עדיין משלמים על הבקבוקים".

דאגלס עזב יום לפניי ולפני אית'ן, מה שהשאיר לי קצת זמן איכות עם אותו בחור מסתורי. אני אומר 'מסתורי' כי לקרוא למישהו 'פחחחח' זה גם לא מאוד רהוט וגם מעליב. אבל כן, וואו, פחחחח. קנדי חובב מד"ב, חובב פוליטיקה (ישבתי במשך שעה והאזנתי להרצאה על שיטת הבחירות הקנדית, והחלוקה בין בתי המחוקקים שם. המסקנה שלי היתה: לאן נעלמה סלין דיון?), חובב לבישת בגדים מכוערים ותחזוקת תסרוקת לא מחמיאה. הסתדרנו נפלא, כמובן. בעיקר מטעמי נימוס, אבל גם כי שנינו יצורים שלא לגמרי משתלבים במרקם החברתי של התרמילאים הממוצעים באירופה. כשהוא חלק בחדווה כל מיני סיפורים חצי-סדיסטיים מתקופת שירותו הצבאי, אמרתי לו שאין בזה שום דבר מצחיק בעיניי. אני שם לב שאני משחק פה הרבה על קלף שירות החובה שעשיתי. אני מתעייף רק מלשמוע את עצמי מזכיר את זה, אבל אין גם דרך אלגנטית להתחמק. רוב המטיילים פה הם בחופש מהאוניברסיטה, או אחרי תואר ותוך כדי פילוס דרכם בעולם המקצועי, ואני בקושי סיימתי תיכון. לפעמים אני חושב שכל הקלישאות על תהליך ההתבגרות המרוכז והברוטאלי שצה"ל מעביר אותך הן לא נכונות, כי אני מרגיש מאוד ילדותי בחברת אנשים שראו, למדו ועשו. אבל, וזו בעצם הפואנטה של כל האנקדוטה, כששמעתי את הסיפורים שלו, ולא יכולתי אפילו לשניה לחשוב שהם קצת משעשעים, הבנתי שכן התבגרתי. אני אולי לא מרוצה מהתוצאה (וזה בסדר, זה תהליך ארוך, עובדים על זה), ואולי לא עשיתי רק בחירות נכונות, אבל אני לא מתחרט על שלוש השנים ההן; הן הפכו אותי לאדם הרבה יותר מגובש, גם אם לא למדתי במהלכן להרוג אדם במו ידיי. או לנווט, כפי שהובהר לא מזמן.

ההיי-לייט האמיתי של השהות בדרזדן הוא הפארק המקומי. נראה כאילו אני כותב פה יותר מדי על פארקים, ואני מתנצל אם גם לכם כבר יש בחילה רק מעצם אזכורם של עופות מים. אבל אפשר להירגע: אין ברווזים וברבורים בפארק הנ"ל. למעשה, אין הרבה בפארק הנ"ל, וטוב שכך. זה משטח דשא רחב ידיים, אליו נוהרים כל אנשי העיר בשעות ארוחת הצהריים או בסופי שבוע. משפחות עם ילדים, סטודנטיות עם ספרי לימוד, אנשים עם פריזבי או שערֵי כדורגל מאולתרים- כולם נאספים ומתמסטלים משמש האביב הפתאומית. ואני הלא ידוע במשיכה שלי לכל מקום שעשוי לגרום לי למלנומה לפני גיל שלושים וחמש, ולכן גם אני התייצבתי והתיישבתי. אחרי שבועיים של צינה יחסית בבירת גרמניה, חשתי הזדהות פתאומית עם אלה שמגדירים עצמם כטיפוסים של קיץ. אישית, אני בכלל טיפוס של חללים סגורים וממוזגים: אני נקלה כטוסט גם אחרי דקה בשמש חורפית, וזיעה גורמת לי למחשבות אובדניות. למרות הכל, מצאתי את עצמי כמעט עורג לשמש ישראלית יוקדת, והייתי מוכן להסתפק בכל תחליף מקומי. אחרי שעתיים של קריאה אלגנטית בפרהסיה הרגשתי מאוד דרזדנאי אורגינלי, עד ששמתי לב שכולם, אפילו חבורות הפריקים השיכורות ביותר, באו מצוידים בשמיכה. אני חשבתי שזה לא כזה נורא ללכלך את המכנסיים בקצת כתמי דשא, אבל נראה לי שתושבי המקום נענשים בהצלפה אם זה קורה להם.

לא יודע מה אתכם, אבל אני בכלל רציתי לנסוע להמבורג. תכננתי להגיע לשם אחרי ברלין, אבל כל הבלה בעקבות ענן התופת הוולקני של אש היגהנום גרמה לכך שלא הצלחתי למצוא מקום נורמלי לישון בו, אז נסעתי לדרזדן, בחושבי שבוודאי אמצא חדר כלשהוא בהמבורג בהמשך השבוע, אבל אותו אובך משוקץ של אבק מורדור  סירב להתפוגג, אז נסעתי ללייפציג.

בחיי שאפשר לעשות קאט אנד פייסט על רוב מה שכתבתי כרגע: בלה-בלה-בלה עיר מאוד יפה, מאוד קטנה, לא הצלחתי למצוא את ההוסטל והוא היה לי פאקינג מול העיניים, נהר, אגם, פארק מרהיב (עם ברווזים, תודה לאל), היצלוּת בשמש, הליכה, הליכה, הליכה, אייץ' אנד אם (התאפקתי), הליכה, קבב. זה תופס לגבי רוב הערים האירופאיות, ולייפציג היא בערך האחרונה שתנסה לשבור את הקונבנציה. אבל כדי לא להוציא אותה באור אפרורי לגמרי, הנה שלושה סיפורים מסמרי שיער ומתיקי נשימה:

באחד הלילות הגיעה משלחת של מסיבת רווקים להוסטל. אני ישבתי בלובי כדי לקבל קליטה טובה יותר לווי-פיי. ניגש אלי החתן לעתיד והחל משוחח עמי בגרמנית. אמרתי לו שאני לא דובר גרמנית, וזכיתי להסבר רצוץ על החתונה המתקרבת והמסיבה המטורפת שהם עורכים. מסתבר שהם באו מברלין (שזה בערך כמו להתגורר בתל אביב, ולערוך מסיבת רווקים בפרדס חנה) ושאם אחוז האלכוהול שלהם בדם מאפשר באופן חוקי, ולו לרגע, נהיגה, הם כולם הופכים לדלועים. אז הם שתו המון, ודיברו איתי גרמנית, ושאלו אותי מאיפה אני. אז עניתי. הם שאלו שוב, כי שיכורים נוטים שלא להקשיב למה שאתה אומר ועניתי שוב. אחרי כמה דקות ניגש אלי אחד מהם, שנראה יחסית פיכח, וניסה להתנצל על ההפרעות החוזרות ונשנות. אמרתי לו שזה לא כזה נורא, ושייהנו. רואים איזה יופי? יצאתי גם זורם וגם מסכן באותו משפט. פאסיביות-אגרסיביות זה זהב טהור. הפעם השלישית שהם באו לערוך איתי היכרות היתה רגע לפני היציאה שלהם העירה. החתן שאל אותי שוב מאיפה אני, ואחד מחבריו הזדרז לענות לו 'ישראל', הביט בי ואמר 'אבל פה אנחנו אוהבים את אדולף'. קלאסה.

עלילה מרתקת שניה היא על התספורת שלי. היא לא באמת מרתקת, אבל מדובר בתספורת מאוד מכוערת, שכבר התבכיינתי עליה רבות בפייסבוק. יש גם תמונות, ואני ארשה לפרסם אותן אחר מותי. אולי. התספורת האמורה הוענקה לי על ידי צעירה צחקקנית בשם וונדי, שלא דיברה אנגלית וזכתה ממני להרבה יותר מדי סימפטיה, כשלוקחים בחשבון את העובדה שהיא גרמה לי להיראות כמו מכרסם מרוט. הערת צד מפתיעה: ידעתם שהשם 'וונדי' תועד לראשונה בספר פיטר פן? כלומר, ג'יימס מת'יו ברי פחות או יותר בדה אותו מליבו, ואיכשהו זה תפס. לא שזה קשור בכלום לאותה כלבה, אבל זו האסוציאציה הראשונה שעולה לי. זו , אגב, השניה.

וקינוח: בלילי האחרון יצאתי למסיבה. למה? כי הייתי צריך. וכי בניגוד לכמה ערים קודמות, בלייפציג לא ממש מצאתי את עצמי, אז החלטתי להתערות בקהל ההומואים המקומי. בירור קל באינטרנט מצא לי מסיבה שנערכת אחת לחודש, כל פעם בתמה אחרת. הנושא הפעם היה קאובויים, ומכיוון שג'ינס וחולצה משובצת יש לי, התקלחתי, החלפתי בגדים ויצאתי. היה... פפפף. לא משהו. הרבה טינאייג'רים, מעט קהל יחסית לחלל העצום, ואזור ריקודים ייעודי ברוחב של ספה מאיקאה. קיצר, מבאס, אבל חיוני. שוב 'למה'? כי אחרי תקופה די ארוכה של שגרה טובלת בסטרייטים משעממים, הצנעת החיבה שלי לפופ מזוויע וריקודים, היה כמעט הכרחי לצאת לאנשהו. אז מסתבר שאני לא מאוד פופולרי בגרמניה, היות ואת אותה כמות של תשומת לב רומנטית הייתי מקבל גם בערב ריקודי-עם באגודה למען העיוור, אבל היי, הג'ינס האמור עושה לי רגליים ממש רזות, אז לא הכל נורא.

חזרתי להוסטל לקראת שלוש וחצי, לוקח בחשבון שיש לי עוד רכבת לתפוס בבוקר. לא לוקח בחשבון שמתישהו באותו יום זכיתי לשותף חדש. אותו שותף היה הר אדם חשוף בשר, שנחר כל כך חזק, עד שלכמה רגעים חשבתי שהוא עושה את זה בכוונה. אם אכן כך הדבר, והכל היה העמדת פנים- כפיים לו על ההתמדה. אפילו הקלטתי אותו בטלפון, מתוך כוונה להשוויץ בזה יום אחד במהלך שיחה טיפוסית של סיפורי זוועה על שותפים בהוסטלים. במשך ארבע שעות הצלחתי לישון אולי עשרים דקות, כי לא רק שהנחירות היו כה רועשות, הן גם היו בקצב לא קבוע. ולוו במלמולים, בעיטות ופלוצים. כשלא רציתי למות, זה היה כמעט מצחיק. בבוקר גייסתי את כל החוצפה הישראלית שלי, ורגע לפני שעזבתי את החדר, השארתי לבחור פתק, בו הצעתי לו לבקר במרפאת שינה. 'השינה בנוכחותך היתה אכזרית', כתבתי לו באנגלית וכמו יהודי טוב- נמלטתי להמבורג.

נתראה.


יש מלכוד לא קטן בכתיבה על ברלין. מצד אחד ניצבים האספקטים ההיסטוריים וההקשרים התרבותיים. קל מאוד להפוך את עצמך לדארווין של האוריינט, ולהעמיד פנים שאתה חוקר את ההתפתחות הסוציאלית של עיר. אבל בתכל'ס, ברלין צעירה ממך בשנתיים ובואו לא ניכנס לסוגיות גיל- גם ככה קשה לי עם זה שיון תומרקין מפורסם ואני לא. הצד השני של אותו מלכוד הוא האלמנט הדומיננטי של המגניבות. החיים שלי פחות או יותר מתנהלים על הציר המוגבל של "מספיק מגניב- לא מספיק מגניב", וברלין, לפחות לפי התפיסה התל אביבית הנוכחית, היא המקום הכי נכון ומגניב כרגע. אני מאוד משתדל שלא ליפול במלכוד הנ"ל, אם כי יש לי תחושה שנפלתי עוד לפני שכתבתי את המילה הראשונה.

את לילותיי הראשונים בעיר העברתי בהוסטל לוכסן מלון לאנשי עסקים ופילגשותיהם, הממוקם מרחק ציפי שביט וחצי מהתחנה המרכזית של ברלין. אגב, אותה תחנה היא בן כלאיים אדיר מימדים של זכוכית, מתכת ותרועת קטרים. מקום מאוד מרשים ודי מלחיץ בתכולה האנושית בו, שמתנהל ללא הפסקה ולפי מיטב המסורת הגרמנית, גורם לך להרגיש קטן ולא חשוב. כבר היו לי שותפים משונים בחדרים קודמים, חלקם הוזכרו (ואוירו) כאן, אבל נראה לי שבברלין נשבר שיא חדש: משפחה. חלקתי חדר פצפון של שתי מיטות קומותיים עם אמא ושני ילדים, שבאו להעביר יחדיו את סופ"ש הפסחא. ואני שואל רטרואקטיבית את הנהלת המקום: מה דה פאק? לא יכולתם למצוא לי שידוך קצת פחות משונה? אני יודע שתסביכי האם שלי מגוונים, אבל זה כבר ממש על גבול הלעג לרש. לשים טייל בודד בחדר עם משפחה זה כמו לזרוק טלה קטן לכלוב הנמרים בספארי ולתהות למה הבונדינג שלהם לא מצליח. בכל מקרה, הם היו חביבים עד כמה שאפשר- הבן הצעיר איחל לי לילה טוב ובוקר טוב באנגלית, הבת נופפה לי לשלום כשחלפתי על פניהם ברחוב, והאמא הגדילה לעשות, והשאירה לי את שם המשתמש והססמא שלהם לשירות הWi-Fi המקומי, כך שאפילו זכיתי לחמש עשרה דקות גלישה על חשבונם. לא שזה יורד מכספי השילומים, חלילה, אבל הכוונה היתה טובה.

הלכתי קצת באזור העיר המרכזית של ברלין (Mitte), וכבר החזקתי מעצמי כזה מומחה לענייני הכל אחרי יום וחצי בעיר, שכבר התקשיתי לדמיין איך יראו השבועיים שעוד נותרו לי. הו, היבריס, מאהב חמקמק ומרושע שכמוך, תמיד יודע להפתיע. כדי להשלים את תדמית התייר שלי, הצטרפתי לאחד מסיורי החינם בעיר, שזה קצת פחות מגניב מקורדרוי וקרוקס (והולך נהדר עם חולצת ההארד רוק קפה שלי), אבל בחיי שאני שמח על הבחירה הזאת. המדריך שלי היה היסטרי, הולך ומלהג במבטאו האירי על נפלאותיה של איימי אדמס, מספר בהתרגשות על ליל נפילת החומה, ובאופן אמין להפליא, נראה די מסופק מכל הסיטואציה. לא יודע מה אתכם, אבל לי תמיד היתה תחושה, שמדריכים בפרט ואנשים שבאים במגע יום-יומי עם תיירים בכלל, הם אנשים ממורמרים ומרוטי עצבים שמדברים ברובוטיות, ורק מחכים לרגע שיוכלו לעשות חיקויים של המבטאים הזרים בפני החברים המקומיים שלהם. איך שלא יהיה, עברו עלי ארבע וחצי שעות אינפורמטיביות ומעניינות, ואפילו גיליתי איפה נמצא סניף ארומה ברלין, שעל קיומו ידעתי, אבל את החיפושים אחריו החלטתי לדחות לרבע לאף פעם לא, כי באמת שלא צריך להיסחף.

אז מה בעצם הקטע של העיר הזאת? מאיפה מגיעה הפיקסציה המשונה של צעירי מולדתנו למקום לא כזה יפה, לא כזה גדול ושחצי מצנרת הביוב שלו מונחת מעל לקרקע, וצבועה בצבעים זרחניים? העירייה המקומית לא טורחת לשווק את ברלין כעיר ליודעי דבר. למעשה, כל הדיבור המתלהב, ההיפסטרי, המשתוקק להידמות לברלין, הוא בעיניי כמו סרטונים משעשעים ביוטיוב- לא לגמרי רשמי, לא גמרי ממוסד או מתועד, אבל כבר חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. רוצה לומר, מתישהו בשנים האחרונות השתרשה לה בתודעה הקולקטיבית שלנו התפיסה שברלין היא אחלה של מקום לצעירים (שזה, לדעתי, המשפט הזקן ביותר שהקלדתי בכל תולדותיי), אבל אף אחד לא באמת יודע להגיד איך ולמה. אולי זה משום שמגניבות מעצם היותה היא משהו ערטילאי, ואולי סתם לאף אחד לא מתחשק לפוצץ את הבלון.

איתַי מציע הסבר משלו לעניין: המחיה בברלין זולה, כך שהרבה צעירים יכולים להרשות לעצמם לגור בה, גם אם הפרנסה היחידה שלהם היא עבודה בברגר קינג. אותה מחיה זולה מאפשרת גם פתיחה ותחזוקה של הרבה עסקים קטנים, חנויות שאינן תלויות ברשתות ויוזמות מקומיות. מעל הכל ישנה הגישה הכללית של התושבים, ותיקים וצעירים כאחד, שהיא ערבוב של עייפות ושאננות. זו עיר שראתה כבר חורבן, פילוג, איחוד, שגשוג ומפלות כלכליות (מסתבר שהיא אחת הערים העניות באירופה, עם חובות של כחמישים מיליארד יורו), ושרדה הכל. היא קצת כמו זקנה פולניה שמדי פעם נאנחת ואומרת, "זה גרוע? הייתם צריכים לראות אותי בחורף 1944. זה היה גרוע". לכן התחושה הרווחת היא שאמנם החיים הם לא איזה כיף גדול, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. מין קוליות בילט-אין, מוטמעת בבלטות ובפנסי הרחוב. כי מה כבר יכולים להפיל עליהם שעוד לא הופל? יפה, אז עד שיבוא האסון הבא, בואו נעשה פירסינגים לא מחמיאים ונתחיל להשתכר לקראת אחת בצהריים. החיים, מסתבר, יפים יותר ברגע שאתה נכון להודות שכל רגע הם עשויים להיגמר. ואולי זו בעצם מהות הקשר הכמעט-מיסטי שאנחנו חשים לגרמניה: כמו שהתכונות שהכי דוחות אותנו אצל אחרים הן בעצם פגמים שאנחנו מזהים בעצמנו. ברלין אמנם דוחה ומרתיעה אותנו במנהגיה הזרים, בקשיחותה ובהיסטוריה האפלה שלה, אבל ההווה שלה דומה מאוד לשלנו, בין אם נאהב זאת או לא.

אני מזדרז להציע פיתרון משלי, כי תאוריות מופרכות הן צ'יטוס מנטלי בשבילי- לא תורמות לי דבר, אבל איזה כיף לכרסם אותן מדי פעם. ההסבר שלי גורס, שזאת גרסת דור ה-Z לתקומה שאחרי השואה. קל מדי, אני יודע, אבל חכו עם הטענות, עוד מעט יבוא קוסם. איתי ואני מדברים על הנהייה של גברים ישראליים אחרי אלה הגרמנים, ולהפך. איתי מספר שהטיסה האחרונה שלו מהארץ לברלין נראתה כמו פיק-אפ בר מעופף. הקהילה הגאה, סמן חיוני כמעט בציון טרנדים תרבותיים, היתה מהראשונות להכיר באפּיל של המסיבות הברלינאיות, בסלוני ברלין (שזה כמו פאב, רק בלוק מוזנח ועם הרבה אפור ושביעות רצון עצמית מצד אלה שפוקדים את המקום), באופנה המקומית וכו'. על הדרך, נו מה, שלא נסמן וי ונכניס (או ניכנס) לאיזה צורר? מגיע לו, לך תדע מה סבא שלו עשה לפני שבעים שנה. כיבוש בצורתו הפרימיטיבת ביותר- אתה ואני בום בום- זוכה לעטיפה מחודשת וקלה לעיכול של נאורות ופתיחות. זה שהגרמנים חתיכים להכעיס זה רק בונוס. שיא האירוניה הוא, מציין איתי, שכל אותם כובשים נאורים מהצי התל אביבי, הם אלה שתמיד רוצים שיזיינו אותם. אני צוחק ואומר שככה זה עם יהודים, תמיד אנחנו חייבים להיות טיפ-טיפה קורבנות. אז מה אנחנו בעצם- צבא של הונים שפולש בגסות אל הארץ האסורה, או מאז ומתמיד כלבתו של הרייך השלישי? סטאד או סטאלג? לא יודע, אבל אי שם, במועדון אפוף עשן ואשם, עטיפה של קונדום נקרעת ומישהו הולך לחקור את הסוגיה הזאת.לעומק.

ומי זה איתי? אה, אוקיי. לא יודע לכמה מכם יצא להיות הומואים בשנת 2010 לאחרונה, אבל זה לא עניין לגמרי פשוט. בעיקר כשאתם ביישנים כרוניים שלא משחקים יפה עם הילדים האחרים בגן. למעשה, אם להרחיב לרגע את אנלוגיית הגן, אני איפהשהו בצד הרחוק של ארגז החול, מתעלם מכל השאר ומשחק במקלות. אז איך בכל זאת יוצרים קשר עם העולם החיצון? איפה אן סאליבן שתבוא, תלחץ לי על היד ותגיד "מים, עדן, מים"? ברור שבאינטרנט. קיצר, כתבתי באטרף שאני מטייל בברלין, קיבלתי הצעה משונה מגבר בן ארבעים ומשהו, סירבתי בנימוס, קיבלתי גם הצעה לסיור פלאס קפה ומאפה מאותו איתי ונעתרתי בשמחה. הסתובבנו בכמה אזורים פחות מתוירים, אבל הו כה מגניבים (מיי גאד, המילה הזאת איבדה כל משמעות בעיניי אחרי הפוסט הזה), וזכיתי להצצה חטופה בברלין של האנשים שבאמת חיים בה. ולפני שתבואנה כמה שאלות פולניות, נאמר זאת כך: בסוף הערב המאוד מוצלח שבילינו יחד, נפרדנו יפה לשלום, הוא המריא על אופניו לדירתו ואני חזרתי להוסטל.

באותו לילה הגיעו שותפים חדשים. עוד באותו לילה: אזעקה משונה החלה לצפצף בחדר כל כמה דקות. בהתחלה חשבתי שזה עניין של גלאי העשן, או שאיזה שקע חשמלי מאיים להביא עלינו קצר. השעה היתה לקראת שתיים בלילה, והשותפים עוד לא חזרו, אז ירדתי לקבלה. העליתי איתי שני עובדים, שלא הצליחו למצוא את המקור לצפצפת הכרונית, אבל היו מספיק נחמדים לשאול אם זה מפריע לי (חלילה, אני נהנה לישון עם בּיפּים ברקע. מי לא אוהב להיזכר בימי השירות הצבאי שלו?) ולהציע לי חדר חלופי. אחרי כמה תרגילים ברגשות-אשם, שודרגתי לחדר משלי, ובו באמת ישנתי עד לילי האחרון במלון. אחרי חודש וחצי של שירותים משותפים ונחירות, פתאום... שקט. ומקום לזוז. אמייזינג.

הפינוק הזה נמשך עם הגעתה לשבוע של ידידה טובה מהארץ. גם אבא שלי, היחיד והמיוחד, קפץ לביקור של יום בדרכו לכנס של אנשים חשובים בהלסינקי. הוא הביא איתו ערמות מבורכות של טעמי, כמה ספרים בעברית והרגשה משונה, כאילו לא באמת נסעתי לשום מקום. אחרי יום של שיטוט רגלי בעיר, בו העמדתי פני מומחה לענייני הכל, הוא המשיך בדרכו וההרגשה פגה. תרתי עם הידידה את ברלין לאורכה ולרוחבה (NOT, היינו תקועים בשלושת הרחובות שהקיפו את המלון שלנו כמו זוג קבצנים שכבר יש להם פינות קבועות). רבות וטובות קרו לנו, אבל אני לא יודע עד כמה זה ממקומי להיכנס לזה כאן, כי זו חוויה שאינה אישית, ולכן לא יהיה הוגן לדווח עליה כאן באופן סובייקטיבי. אבל היה כיף, צולמו מיליון תמונות ושני סרטונים (אחד נגנז מתוך כבוד למתים), נערך ביקור לא-מכובד במוזאון היהודי, נמצאה חנות יד-שניה בה אשמח להיקבר (שלוש מילים: מעילי. בֶּרְבֶּרי. אותנטיים. אבוי, ליבי) ונקנו נעליים חתיכיות שלא אוכל לנעול עד שאחזור לארץ בערך. די בכל אלה בשביל ליהנות מברלין, אבל אני רציתי עוד.

הידידה שבה ארצה בבוקר יום רביעי, ולי היה כרטיס לדרזדן ליום ראשון, אז מה עושים? כמו עם חיית מחמד שנדרסה- אצים רצים לקנות אחת חדשה ומקווים שהיא תהווה תחליף הולם לקודמת. אז אחרי שהתרגלתי לחיי הפאר של חוג הסילון, הזמנתי חדר באחד המלונות הכי זולים בברלין. לא בכדי מציע אותו מלון מחיר כה נמוך- הוא ממוקם קצת אחרי המסעדה שבסוף היקום, הצוות בו לא לגמרי נחמד, והאינטרנט בו כה יקר, שניתן לחשוב שתריסר נשים יגעות מחזיקות בעצמן את האינטרנט ומחברות אותו בחוטי זהב, יהלומים ונפט ללפטופ האומלל שלי. ניחא, אחרי לילה אחד נמלטתי לשם אל חיקו המוכר של הוסטל ברלינאי חם ותומך (חובבי המספרים ביניכם אולי הבחינו שהחלפתי ארבעה מקומות לינה בעיר). הימים הם ימי תחילת המשבר הגדול של ענן המוות הוולקני, וההוסטל הוצף בכל מיני סטודנטים אמריקאים שנתקעו נטולי טיסות. אותם מינֵי איכלסו גם את החדר שישנתי בו, עד ללילה האחרון בו, במפתיע, פתאום הכל הסתדר, כולם עזבו בבת אחת ואני שוב נותרתי בחדר לבדי. רוחש מחשבות על קונספירציה גרמנית לבודד אותי (צ'יטוס מנטלי וכו'), הלכתי לישון.

באותם ימים אחרונים של חסד ברלינאי פגשתי את איתי שוב. בניגוד לפגשיתנו הקודמת, הפעם נראיתי אפילו לא לגמרי מביך- מסורק, נעוּל נעליים לא מכוערות, ומשולל תיק התיירים העצום שלי, אותו אני בדרך כלל סוחב לכל מקום. ישבנו בהמבורגריה מקומית ומוצלחת, אחר כך בבית קפה ולבסוף בשני פאבים. כמשעלים את זה על הכתב,   נראה כמעט מפליא שלא הקאתי את תכולת קיבלתי בתום המאורע, אבל אני אוהב לחשוב על זה כעל עדות לסיבולת הפלאים שלי. כל התחנות במסענו המכובד שוכנות בנאות-הומו של ברלין, אזור הידוע גם בשם קרויצברג. איתי מסביר שכמו כל דבר, האזור נעשה פחות מגניב ברגע שתיירים גילו אותו, אבל עדיין נחמד להסתובב שם. ואכן כך. כלומר, קשה לי להגיד שראיתי משהו יוצא דופן (מלבד טפט הפרווה בפאב השני, זה היה פריקי), אבל אולי זאת היתה המטרה: סיור אטרקציות ללא אטרקציות. אם אני ושכמותי, בני עשרים ו- עם תסביכי ה"למה לעולם לא אהיה מלכת הכיתה" שלנו, רוצים ליהנות מברלין האמיתית, אז הנה היא. וואלה, אשכרה תל אביב.

בבוקר יום ראשון ארזתי את התיק, מתפלא שוב איך אני ממשיך להוציא ממנו דברים ובכל זאת הוא נעשה כבד יותר ונוח פחות לאריזה וסגירה, ונסעתי לדרזדן. איך היה, אתם שואלים? חכו ותראו.


יש כאלה שלא יופתעו מפרק הזמן הלא מבוטל שעבר מאז העדכון הקודם. לאלה שדווקא כן, אני מוכן לתרץ במקבילה המשונה שלי לפגרת חגים. לא שזה לגמרי מדויק, אבל היי, לא היה פשוט ביציאת מצרים, נכון? אז תנו לי ליהנות מהספק, וכמאמר להקת המופת, הדיאמונד'Z- בוא נזרום. (אגב דיאמונד'Z, מה לעזאזל זה  אמור להביע? אי שם בדירתה הבטח-מכוערת קורין אלאל מתכווצת בבושה).

בפרקים האחרונים בשרשרת המרמורים שלי (או מרמרת השרשורים שלי, כפי שאני קורא לה בארבע עיניים): פורטוגל, ספרד ואוסטריה. לאחרונה נראו עקבותיי (הממורמרים, כאמור) בפרבר הציורי זלצבורג. אבל חברים, זה היה לפני איזה שלושה שבועות, והזיכרון שלי לטווח קצר גם ככה משובש, אז כל הפרטים בנוגע לצעדיי הראשונים בגרמניה הם בגדר השערה מושכלת לוכסן פתיחה של העמודים הרלוונטיים בלונלי פלאנט וניסיון להיזכר איפה בדיוק הייתי.

ונתחיל בתלונה: נסיעה מזלצבורג למינכן אורכת כשעתיים, ועולה משהו כמו 30 יורו. בהיותי אזרח שומר חוק, קניתי כרטיס. עליתי לרכבת, נסוע נסעתי את השעתיים האמורות, וירדתי בתחנה המרכזית של מינכן כשכרטיס הנסיעה שלי צח ובתולי. יד כרטיסן זדונה ובוטחת לא אחזה בו או ליטפה אותו, שלא להזכיר בכלל ניקוב. קיצר, שילמתי סתם מלא כסף על הנסיעה, כשיכולתי- ככל ישראלי בר דעת- לעלות בלי לשלם ולהגיד שחשבתי שזה מקובל פה. ובכלל, עניין האמון מאוד נוכח בקיום הגרמני. הממשלה ושלוחותיה, כמו גם גופים ועסקים פרטיים, מאוד סומכים על הפרט שיידע להסתדר בעצמו, ואם אפשר, שגם יעשה את זה זריז כי יש עוד מיליון אחריו בתור. כל החנויות פה מתנהלות במין שלוות זן גרמנית וצייתנית, בה מצופה ממך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ואיך להתנהג. צריך מאוד להתאמץ בשביל להוציא את הגרמני הממוצע (והפיכח, שזה אמנם לא לגמרי ממוצע, אבל נו, לצורך העניין) מכליו. זה מרענן ונעים מחד, אבל מאידך גם מאוד מבלבל. אני, למשל, בהיותי ברברי דוחה ממדינת עולם שלישי בה גמלים דוהרים ברחובות ורוב התושבים מתגוררים בבקתות קש על גדות הנהר, אף פעם לא בטוח אם המקום שאני אוכל בו הוא מקום של הגשה עצמית או מקום עם מלצרים. יש שולחנות, אבל אף אחד לא יושב בהם. הסכו"ם נלקח באופן עצמאי, אבל לפעמים מקבלים אותו מהאיש בקופה. יש מלצרים, אבל הם ישאלו אותך מה אתה רוצה עוד לפני שהתיישבת, ואם חלילה תבקש דקה להעיף מבט בתפריט, הם יניחו לך לנפשך לחצי שעה בערך. המקומיים מנווטים בזה היטב- סוקרים במהירות את המקום, מזמינים, מקבלים שירות. אני ושכמותי, שמתענגים על תרגום חובבני ושבור של רכיבי המנות, מקבלים פה את אותו היחס כמו הזקנים התמהוניים שמזמינים חצי כוס מיץ ויושבים שעתיים עם העיתון. זו מין קורקטיות מהולה ברחמים על מצע של מבטי "הו, תיירים... בעולם מושלם היינו מטביעים את כולכם בים והולכים לשתות בירה".

בכל מקרה- מינכן. אחלה עיר, עד כמה שזכור לי. ההוסטל שלי נח בתוך- הפלא ופלא- שכונת מהגרים מלאת קבביות, כולל פיצרייה חצי טורקית, בה הזמנתי בטעות פיצת ירקות כבושים. אוקיי, בואו נבהיר פה משהו: אני לא מהאכלנים האקזוטיים. אני צריך את המזון שלי מבושל, מטוגן וחתוך. רצוי שלא ייראה כמו דייסה של משהו או איברים פנימיים. ירקות כבושים אני לא אוהב, וגם בבית אני נמנע מהם. אבל התפדחתי כל כך להחזיר את המנה ולקבל עוד סט של מבטים נוזפים מהגרסה המקומית לבסאם זועמוט, שמילאתי פי מים. ופיצה. והיה ממש טעים. זהו, אז המשל פה: פיצה עם פלפלים כבושים זה משהו. הפרויקט הבא הוא חצילים, אם יהיו עדכונים מרעישים בנושא, תוכלו לקרוא עליהם פה. אני יודע שהשבתות שלכם לא שלמות לפני שקראתם על הרגלי אכילת הירקות שלי.

למינכן רחוב קניות משגשג עם משהו כמו תשעה סניפים של H&M, כמתבקש מכל עיר מתוקנת. עוד ברחוב הזה: דוכנים לשקדים מסוכרים עם ארומה ממסטלת, היכלים עצומים של נעליים לפרחות ומגדל שעון. לא סתם שעון, צנוע כזה, שמראה את השעה. לא פה במינכן המשוכללת, זה מה שבטוח. שלוש פעמים ביום נפתח בו צוהר, ואיזו מסכת משונה על תולדות העיר מוצגת על ידי בובות עץ. כמו מריונטות בגודל של דֶני ענק עם תלבושות והעמדה דרמטית וכו'. באותם מועדים קסומים נעשה ממש מסוכן לעבור באזור המסוים הזה ברחוב, כי כל תייר שמכבד את עצמו פשוט חייב לעצור ולצלם את החמדה הזאת. רק שלא ממש רואים כלום, כי בכל זאת מגדל, והבובות נעוצות אי שם בקומה הארבע-מאות שלו. אבל שזה יעצור את עדר הלינג-לינגים, ההירו נאקמוראים והנוריקו סאנים מלעמוד במקום ולהנציח את כל הפיאסקו הזה במצלמה? חלילה. כל הפרזנטציה אורכת כרבע שעה, ומלווה בקקפוניה אדירה של צלצולי פעמון. אני ויתרתי אחרי שתי דקות, כי גם ככה מקומות צפופים עושים לי מחלות, אבל אומרים שזה מרשים.

ביום השמש האחד שהפציע בכל ביקורי בעיר, יצאתי לתור את שלוס נימפנבורג, מושב הקיץ של מלכי, דוכסי, אצילי ופאריס הילטונֵי מינכן של המאה ה-17. אוקיי, גם לי כבר די נמאס מגנים ואגמים בשלב הזה, אבל מיי פאקינג גאד, זה המקום הכי יפה שראיתי מעודי. ברור לי שזו גרסה עקרה ומלאכותית של המקור. ברור לי גם שהמקור עצמו בטח לא היה לונה פארק לעשירים, אלא יותר מגורי קיץ בהם הם דנו בהעלאת המיסים וטיפולים חדשניים באמצעות עלוקות. וואטאבר, תארזו את כל התרוצים האלה וזרקו אותם לפח כי, כאמור, וואו.
אני חובב נלהב של עופות מים. בטיול המשפחתי האחרון, כיליתי בערך שלושה כיכרות לחם בניסיון להאכיל ברווזים אנטישמיים במבחר אגמים, בריכות, נהרות ושלוליות. בשלוס נימפנבורג יש כל כך הרבה ברווזים וברבורים, וגם כמה עאלק-ברווזים עם מקור שנראה מאוד לא ידידותי לילדים, שכמעט פרצתי בדילוגים. ובכלל, מה רע? יש נחל, יש ספסלים עם נוף רגוע ורעשי רקע של סדנת יוגה, יש מבנה מצועצע על אי מלאכותי בלב אגם מלאכותי לא פחות- אני מסודר. האנני לייבוביץ' שבי התעוררה מתרדמה ארוכה, והניעה אותי לצלם איזה מאה תמונות במקום. חלקן אפילו יצאו כאלה חמודות, שאני שוקל לפנות ללשכת התיירות המינכנאית ולהציע את שירותיי. והדובדבן על קרם הבוואריה? הכל חינם. שוס שלוס, מה שנקרא.

כמו כל ישראלי בוגר שתיים עשרה שנות לימוד, גם אני לא יכול להעלות על הדעת את מינכן בלי לחשוב אוטומטית כמעט על רצח הספורטאים באולימפיאדת 1972. שמתי פעמיי לאצטדיון האולימפי, מוכן לספוג חוויה מרגשת של מפעל הנצחה וכל השיט הזה. בפועל ספגתי בעיקר מי גשם, היות ו... נו, ירד המון גשם. מה גם שמפעל ההנצחה הוא פחות מפעל, ויותר סדנה או חדר עבודה. יש אנדרטה והכל, ורוב המתקנים באתר עדיין עומדים וזה מאוד מרשים, אבל פה זה פחות או יותר נגמר. חלפו ארבעים שנה והיום יש שם בעיקר משחקי כדורגל, כנסים והופעות. פחות אסתר רוט שחמורוב ויותר ליידי גאגא. אני לא חושב שיש פה מניע גזעני, כי למען האמת יש בזה היגיון כלכלי. מה גם שמי שמחפש עוולות שנעשו ליהודים בגרמניה יכול למצוא דוגמאות גרועות בהרבה מהשימוש שנעשה בפארק האולימפי. אז יצאתי מהמקום בלי יותר מדי רושם. זה שם, זה עובדתי, ותחנת הרכבת שמובילה לשם היא מהמגעילות שראיתי בחיי, ואלו חיים שכללו ביקור לתחנה המרכזית בבאר שבע. סֶה טוּ.

ועכשיו סוגיה כואבת: ליל הסדר. תראו, אני לא חושב שאני מעצמת על בנושאי יהדות ורוח. למעשה, לא בהזדמנות אחת כבר ישבתי וקיטרתי על כמה כל עניין סדר פסח מיותר בעיניי. משפחה מורחבת, נוכחות דומיננטית של מצות וביגוד לבן הם לא ההגדרה שלי לערב מהנה. אחרי שני נסיונות לפנות ללב היהודי של קהילת מינכן, וההחלטה שארבעים יורו זה יותר מדי כסף להוציא על ארוחה עם אנשים שאני לא מכיר, תוכניותיי לאותו ערב הסתכמו ב- "טוב, אולי אפגוש איזה יהודי חביב ברחוב והוא ייקח עלי את חסותו ואז אלוהים יאהב אותי". בפועל ישבתי וראיתי את הפרק של הסימפסונז על ישראל ואכלתי בראוני מסטארבקס. נשמע קצת עלוב, אני יודע, אבל מצאתי לזה איזהשהו ספין: בתכל'ס העברתי את הערב בחברת אנשים שאני לא לגמרי מחבב או מכיר, אכלתי שטויות, וייחלתי להיות בכל מקום אחר. מבחינתי, זה עונה על כל ההגדרות של סדר כשר למהדרין.

ההוסטל שלי, חלק מרשת הידועה באווירת המסיבות שלה, עלה על גדותיו אמריקאים מפגרים, אוסטרליות קלות דעת ושאר דוברי אנגלית עם חיבה לאלכוהול זול ומתירנות מינית. אה, וגם גבר מבוגר שחלטר בתור אחד מהפסלים האנושיים האלה שעומדים בכיכרות ומזיזים מפרק בכל פעם שמישהו זורק להם לכובע חמישה יורו-סנט. זה היה ממש משונה, כי כל הבגדים שלו, כולל הנעליים, היו בצבע ארד מנצנץ, והוא השאיר אחריו עקבות בלתי-נמחות של איפור בכיור. בכל מקרה- מתירנות מינית. כיף, סבבה והכל, אבל חברים, אהמ, לא נעים, אוקיי? אני לא נהנה לשמוע אתכם משתגלים בחדווה במיטה התחתונה (בכלל, סקס במיטת קומותיים נראה לי פרדוקסלי מטבעו) בלב חדר שעוד חמישה אנשים ישנים בו. בשלוש בלילה. או שתמצאו איזה תא שירותים, או שתהיו באמת שקטים. כל האמצע הזה מעיר אותי, ואני מאוד לא נחמד כשמעירים אותי. מה גם שאיכס. וזול, וגס וקצת נטול כבוד, ואחר כך כך בכל שיחה אתכם אני לא יכול שלא לשחזר בדמיוני מה עבר עליכם בלילה הקודם, ולמה מגיע לי המטען המנטאלי הזה? אני מספיק נוירוטי גם ככה.

לקראת יומי האחרון במינכן, כבר טיפסתי על הקירות מרוב בדידות. לכל מכריי בארץ הלנתי שוב ושוב על כמה הטיול עצמו נחמד, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב אלמלא הייתי גלמוד. דווקא פגשתי כמה בריות לא-לגמרי-מחלחלות במינכן; בחורה אמריקאית מקסימה שמתגוררת באיזה חור גיהנום בדרום גרמניה, ויוצאת למינכן פעם בחודשיים כדי לחוות קצת עיר עם רמזורים במקום פרות. נתקלתי בה בחנות ספרים עצומה, ליד מדפי הספרים באנגלית, ומצאנו את עצמנו משוחחים על כמה משונה לראות ילדים גרמנים נוקשים וצייתנים, ואיך אומרים 'אני רק מסתכל' כדי שבחנויות יפסיקו לקפוץ עליך ברגע שאתה נכנס. היא גם המליצה לי על חנות לספרים משומשים באנגלית, אותה באמת מצאתי, בה באמת ביליתי משהו כמו שעתיים, ממנה באמת יצאתי עם שלושה ספרים, ועליה באמת אשמח להמליץ למי שאוהב ספרים באנגלית ו/או נסיעות למינכן.
אני ואשלי (כן, היה לה גם שם. מי היה מאמין?) החלפנו פייסבוקים והכל, אבל סביר שדרכינו לא יצטלבו יותר לעולם. אני לא יודע אם זה טוב או רע, כל העניין הזה. יש בני אדם שהם כמו מוניות אנושיות בחיים שלך- נכנסים ויוצאים, בלי להיקשר יותר מדי. הם מאוד מתאימים לצרכים שלך באותו רגע, אבל לרגע אתה לא חושב שחברות אמת תלבלב מזה. אותם אנשים בדיוק, בעיקר אם אפילו יצור לא חברותי כמוני מצליח לחבב אותם ולהתחבב עליהם, מותירים אותך בתחושה כבדה של פוטנציאל לא ממומש. כלומר, אם הדברים בינינו עבדו כל כך יפה באותן שעתיים, מי יודע לאן זה יכול היה להתפתח? דבר דומה קרה לי גם בערב האחרון במינכן, בו בכלל שקלתי לצאת לעיר, ובסוף נעצרתי בפאב הכה שימושי של ההוסטל. אחרי שתי בירות וארבעה שוטים, חברתי לכמה ארגנטינאים שלומדים בלונדון, אמריקאית בת שלושים שנראתה לכל היותר בת שש עשרה וקנדית חביבה בחופשת סמסטר. אפילו הצטלמתי איתם כי מה, כבר התלבשתי יפה וזה, וחבל למנוע מהעולם את החן וההדר שלי. אלוהים עדי שאני לא מהמצטלמים הכרוניים, אבל ברור לי שזה חלק מהמשחק; מצופה ממך להצטלם כמו אידיוט בפאב, ומצופה ממך ללהג על שטויות בקול רם ולהעמיד פנים שהבירה המקומית טעימה לך. זה שואו, זה טקס חיזור שאתה צריך לקחת בו חלק כדי לדבר עם מישהו. כל אחד שהוא. זה המחיר המזערי שמשלמים כדי לא להתקפל בתנוחה עוברית ולבכות עד שנרדמים.

קמתי בבוקר הנסיעה שלי לברלין עם מיני האנגאובר ואי-וודאות קלה בנוגע לנסיעה לדרך שאני צריך לעבור. זכרתי שיש לי כמה החלפות בדרך, ושכל הנסיעה אמורה להיות מאוד ארוכה, אבל הפה שלי היה כל כך יבש, שלא יכולתי להפנים שום דבר מלבד "לשתות. עכשיו". ואכן הייתה נסיעה מהגיהנום. כמה מהגיהנום? ובכן, תשע וחצי שעות בדרכים היטלטלתי בין רכבות אזוריות, רכבות מקומיות, אוטובוס, הליכה ברגל, רכיבה על אתון, שיט במפרשית וחוגלה על עץ אגס. ניסיתי לישון קצת בדרך, אבל כל נסיעה נמשכה כשעה וחצי, ורק למצוא תנוחה הגיונית במושב של רכבת זה משהו כמו שעה. בין נסיעה לנסיעה היו לי כל פעם כעשר דקות המתנה לאמצעי התחבורה הבא. כשהגעתי ללייפציג, שלפחות לפי התחנה המרכזית שלה היא עיר מאוד חביבה, הייתי מורעב. השעה היתה ארבע אחר הצהריים ומהבוקר אכלתי אולי חצי סנדוויץ'. הנה שיטת עינוי חדשה ומעניינת לחברינו בשב"כ: הניחו על העצירים שני תיקים- אחד לנשיאה על הגב והשני לנשיאה מלפנים. עכשיו תנו להם משולש פיצה לוהט ביד אחת וכוס שתיה חלקלקה ביד השניה. מספיק קומי? יופי. עכשיו בקשו מהם לרדת במדרגות ממש מהר כדי להגיע לאוטובוס. גם אני הייתי מוכן להסגיר סודות לאויב אחרי התקרית הזאת בלייפציג, לו רק מישהו היה טורח להתעניין.  יצאתי ממינכן קצת לפני עשר ולברלין הגעתי בשבע וחצי בערב. הייתי סחוט מעייפות ומרעב, דביק מזיעה, ופחות חייכני מקוקטייל של מתי כספי ומוסוליני. בפעם הבאה אני טס וזהו.

חשבתי לפרסם פוסט ארוך במיוחד על הרפתקאותיי המשולבות במינכן וברלין. אבל מי ידע שגרפומנים אוהבים, you know, לכתוב מלא שטויות על עצמם? לכן החלטתי לאמץ שיטה גרמנית ותיקה, ולפצל את האחד לשניים. זה פוסט גרמניה המזרחית, ובקרוב יבוא גם יבוא המערבי. או להפך, אני עוד לא לגמרי סגור על הצד שמינכן היתה בו. בינתיים, לכם יהיה חג עצמאות שמח, ואני אלך להתאמן על התנועות של Mein herr. נתראה בברלין.




בימיי האחרונים בברצלונה, אותם ימים אפופי אופיום ועברות משמעת (סתם, הטיזינג הזה נעצר פה), ניסיתי להחליט מה הצעד הבא. הרגשתי שמיציתי את החלק הספרדי במסע, ואני מוכן לחומר האמיתי. להארד-קור. הבנתם? זה מצחיק, כי קר באירופה, בעיקר בארצות כמו אוסטריה. רגע, אמרתי 'אוסטריה'? שייט. בכל מקרה, כן, אחרי שבועיים בספרד נפל הפור, ווינה הוכרזה כיעד הבא בשרשרת הכיבושים הגאוגרפיים שלי. תכל'ס, רציתי שוויץ. לפני שנה הייתי שם בביקור חטוף ונפתח לי התאבון, וגם הטיסות היו ממש זולות, אבל- כי כל דרך טובה צריכה כמה חתחתים- אין הוסטלים בשוויץ. חי אלוהים שחיפשתי. בכל עיר היו כמה מלונות או פנסיונים, שעלו כמו שלושה לילות בהוסטל ספרדי ממוצע, ונראה שכל יורו-סנט שאחסוך על הטיסה יתבזבז כבר בשני הלילות הראשונים בברן או ז'נווה. אחר כך חשבתי על בריסל, אבל שוק הטיסות הזולות כה הפכפך ומשונה, שבסוף החלטתי וינה וזהו. למה לא? מתמונות וחוויות של אחרים הצטיירה אוסטריה כשעטנז משובח של שוויץ וגמרניה- הציוריות של עיירות האגמים השוויצריות, בלי הצורך להחליף את כל מיליון המטבעות שצברתי עד כה לפרנקים. אז עליתי על מטוס.

קר באוסטריה. כן, ילדים, עשו קופי פייסט לשורה הזאת ביומנֵי ההכנה למסע האירופאי שלכם, כי זאת תגלית שהרווחתי במאמץ לא מבוטל. קר-קר-קר, ועל אף שאני מחובביו האדוקים של החורף, גם לי זה נראה קצת מוגזם. מבחינתי הרי הגשמים נגמרים בפברואר, והקיץ מתחיל בערך בשבוע הראשון של מרץ. שזה סבבה והכל אם אתה עוד צופה בערוץ המזרח התיכון, אבל פה, בארץ ה-RTL? בדיוק. אז לקחתי רכבת יקרה ומיותרת לפרברי העיר, והתמקמתי בהוסטל, שהיה לאורך כל הביקור דווקא חם מדי במעלה או שתיים. אני לא יודע איך דברים כאלה קורים, אבל עובדה. בחוץ אולי ארבע מעלות צלזיוס, ובפנים כבשן מלוהט ודביק. אה, וגם קצת מצחין. אמנם במהלך השבוע נהניתי מתהלוכה מכובדת של שותפים- החל מצמד אוסטרליות שהרגישו מאוד בנוח לכבוש כל פינה בחדר וגם לתלות מהפינה הנ"ל בגדים רטובים, עבור בפיני שתקן עם תסרוקת אימו, כמה אסיאתים [הכנס כאן התנצלות על כך שאני לא מבחין בין קמבודים, תאילנדים, ויאטנמים ויפנים. אני רואה בזה שליחות. מאוד Imagine, לא?], בחור דרום אפריקאי במשקל דרום אפריקה כולה- אבל הריח לא פג. אותו הריח המשונה שהיה שם ביום כניסתי היה שם בצאתי. אבל וואטאבר, היו לנו שירותים בחדר, ורק בדיעבד התברר לי כמה חסרה לי המותרות הזאת בחודש האחרון. עוד דברים בנוגע לקור והוסטלים: קניתי כפפות באיזו ספק-חנות-ספק-באסטת-שוק, והתמורה בהתאם. קניתי אוכל לשבוע, רק כדי לגלות שאותה מערכת חימום שמשרתת את ההוסטל כולו מוזרמת, כנראה, גם למקררים וכל העגבניות היפהפיות ופלפלי המחמד שלי נרקבו. אחר כך גם זרקו לי את הלחם, אז בכלל הייתי אומלל.

הפרט המשונה, אבל גם המשמח ביותר בכל השהות בהוסטל, הוא האפשרות לצפות בטלוויזיה המקומית. במקרה של ההוסטל הווינאי, זה היה בעיקר MTV ששידר את אותם שלושה הקליפים ברצף וערוץ מקומי שהקרין את שני סרטי "הנזירות בלוז". אוקיי, מי זכר שאלה סרטים כל כך חמודים? אמנם כל דבר בדיבוב גרמני זה קצת משונה, בעיקר כשהדיבוב הנ"ל בוקע מוופי גולדברג, אבל לפחות השירים נותרו בשפה המקורית. כל שלושת הימים הראשונים זמזמתי לעצמי  Sa--alve, Regina כאחרון נערי המקהלה. היה מרנין.

אחרי כל שירי התהילה וההודיה, נעשיתי מאוד רוחני וערכי. סתם, ממש לא, אבל החלטתי לבדוק את כל עניין המוזאונים הזה, שווינה כל כך נמהרת להשוויץ בו, ואתם יודעים מה? באמת יש שם משהו כמו שלוש מאות מוזאונים. לחלקם יש שמות מאוד דומים, ולכן כל היעזרות בלונלי פלאנט הייתה די מיותרת, כי הכל נשמע אותו דבר, וממוקם מרחק פסיעה ממה שאולי התכוונת לראות במקור. אחרי סיור מתיש בשני מוזאונים לאמנות מודרנית, בהם החלטתי שאני מתעב בפנאטיות כל סוג של וידאו-ארט וכל עבודה שאנדי וורהול חתום עליה, חוויתי התגלות. Salve, Regina, כבר אמרתי? מוזאון האלברטינה, יותר צנוע מגוש בנייני התרבות והאמנות שלשכת התיירות המקומית תשמח להמליץ לך עליו, הוא המקום בו אשכרה מצאתי את עצמי מתרגש מציורים. מצאתי בו תערוכה נהדרת של אימפרסיוניזם, שהיטיבה לתאר את הגלישה שלו לתוך מיליון ז'אנרים אחרים. אבל עזבו אתכם ממינוח מקצועי, זה היה פשוט מרהיב. העין מנסה להכיל, השכל מנסה לעכל, ולפעמים הכל נראה כמו חליפת פיינטבול משומשת, אבל וואו. פשוט וואו. מתודלק בהערצה חדשה לפאול קלה (Paul Klee), הלכתי למצוא לי שטרודל. ואכן מצאתי, בכמה וכמה בתי קפה ואפילו בסניפים של שלוש רשתות-מאפיות מטורפות, שפשוט ממלאות כל רחוב ברובע המרכזי של וינה. היה נחמד, לא אכחיש, אבל גולת הכותרת של ההתנסויות שלי בתחום הקונדיטוריה הייתה הפּוּדינְגְקְרָאפְּפֶן. אוקיי, נכון, כמו הרבה מילים בגרמנית זה נשמע כמו משהו שאומרים כשהפלאפון נופל לאסלה ("אוי, פודינגקראפפן!", דמיינו את זה בזעם, והתמלאו גיל), אבל בפועל- חדווה וצהלה. זו סופגניה חמימה (קראפפן) גדושה עד סף התפקעות בפודינג וניל (פורפל. סתם, נו, אתם יודעים איזה חלק זה במילה). אין דרך אלגנטית לנגוס ביצירה הקולינרית הזאת, אבל אני ממליץ ובכל זאת. כי זה כה טעים ומשמח, ומכיל קלוריות של שלוש ארוחות. נפלא.

כל השיטוטים הנ"ל ברחבי העיר גרמו לי לחוש את עצמי מינימום תושב קבע, אז באחד הימים החלטתי לצאת מגבולות העיר המרכזית, וליצור לעצמי מסלול הליכה פסטורלי לאורך הנהר. ידעתם שלווינה יש נהר? גם אני לא. חשבתי בתחילה שהם קצת מתביישים בו, אבל אחותי העלתה תאוריה מבריקה בפשטותה: עיר אירופאית שמשוויצה בנהר זה כמו עיר ישראלית שמשוויצה במדרכות. בכל עיר יש נהר, אז למה להם לשווק דווקא את האספקט הזה כשהם יכולים, למשל, לפאר את כל חמשת מיליארד המוזאונים עם המילה 'קוּנְסְט' בכותרתם? אז לקחתי רכבת תחתית לאחד הקצוות של הקו, וניסיתי לשער את המסלול שיהיה עלי לעשות כדי לחזור לסיביליזציה. נכון כל הזמן שומעים על המהגרים באירופה, ואיך כל הערים המרכזיות מלאות בטורקים, ערבים, תאילנדים ושאר אומות מהשלבים התחתונים של מדרג הגזע? ובכן, זה לא שקר. כל השכונות מחוץ לאזורי התיירות מאוכלסות אך ורק בעולים חדשים. השפה המדוברת ברחוב היא בליל של טורקית, גרמנית וצעקות. היות ואין באזור מה לדחוף לתיירים, כל הבניינים שם מתפרקים ועצובים. לפתע מתגלה לך עיר כל כך רגילה ואפורה, עד שנראה לך שהגעת לחדרה במקום וינה. אחרי חצי שעת הליכה גם הצלחתי למצוא את הנהר, ואת שאר אחר הצהריים העברתי בהליכה נמרצת ומרעננת חזרה לעיר. הרגשתי כל כך בריא, שישר פינקתי את עצמי בנודלס ותשעה פודינגקראפפנים. אתם יודעים, כי צריך איזון בחיים.

לקראת היום החמישי בשגרת הרחובות היפים, המוזאונים המדכאים, הקפה והמאפה, כבר ממש ציפיתי לנסיעה לזלצבורג. בכל זאת, כל נסיעה שהתחילה בסרט על נזירות מזמרות, צריכה להגיע לשיא אורגזמי כמעט במקום בו צילמו את "צלילי המוזיקה". אחרי נסיעה של כמעט שלוש שעות (הידעת? נסיעה מאוסטריה לברטיסלבה עולה משהו כמו עשרים יורו ולוקחת פחות משעה. צפיה בשני סרטי "הוסטל" הבהירה לי שלשם אני לא מתקרב, גם אם היעד השני כפול במחירו) הגעתי לזלצבורג. גם פה יפה, לא אכחיש, אבל אם חשבתי ששכונות מסוימות בווינה הן עצובות, אז צער כל העולם מתרכז בתחנה המרכזית של זלצבורג. מילא ששלושה מכל ארבעה רחובות בשיפוצים, לזה התרגלתי כבר בבירה האוסטרית (אני מניח שלקראת תיירות הקיץ הם פשוט מקימים מחדש את המדינה. אין הסבר אחר לכמות עבודת התיקונים והבניה שראיתי פה), אבל כל האזור טובל בשיכונים מדכאים, מוקף בטון נטול צבע וילדים נטולי שמחת חיים. אחרי מאבק מילולי להבנת הפקיד בתחנת הרכבת כבר הייתי פשוט מותש, וההתשה סרבה להימוג.

את ימיי בזלצבורג העברתי בבאסה. בעצם, לא באסה. שוויון נפש. אפאתיה. היעדר שמחת חיים, מן הסתם, אבל גם לא מרה שחורה. סתם. זו פשוט עיר שכולה סתם. מוזאון מבוצר בהרים, שופע חנויות מזכרות מופרזות מחירים ובתי קפה עם אוכל כמו-תנטי. לפעמים קשה להכיל את הדיסוננס, את הפער בין הוויזואליה המטורפת שמקיפה אותך, לבין התוכן הדל. כמו עשן בחדר מראות- זה משתקף כל כך הרבה פעמים מכל הכיוונים, שקל לטעות ולחשוב שמדובר במשהו מוחשי. אבל זה לא. זלצבורג אינה עיר אמיתית, חביביי. היא אוסף של מסכות מחייכות וסיורים מודרכים. וגם לה יש נהר, כמובן. אם כי להגנתה של זלצבורג אומר שמדובר בנהר חתיך עד כדי כאבים בקשתית.

כיוון שהיה לי מעט לעשות, והרבה יותר מדי זמן פנוי, מצאתי את עצמי קורא המון. סיימתי את Her fearful symmatry , הספר השני של מחברת "אשתו של הנוסע בזמן" (מסקנות: נחמד, אם כי לוקח לעלילה קצת זמן להתניע. אין מה לעצור את הנשימה עד לתרגום, גם אם כמוני אהבתם אהבת נפש את "אשתו של"), את Snuff של צ'אק פלאהניוק (ספר מבריק ואכזרי של הבחור שכתב את "מועדון קרב") התחלתי וסיימתי למחרת ואפילו הספר האחרון שלי בעברית- "המתיקות שבתחתית הפאי"- חלף כלא היה (נחמד ותו לא, אני לא אוהב ספרי מתח, גם אם יש להם ספין מעניין, כמו גיבורה בת אחת-עשרה שמתעניינת בכימיה אורגנית [הזוועה שבחשיפה חוזרת לנוסחאות כימיות? אין סופית] ). קיצר, שניים ומשהו ספרים בחמישה ימים. בכל צהרי יום הייתי יורד באלגנטיות של מכבש לגדת הנהר, כושל במציאת זווית נוחה שתאפשר גם התחממות וגם קריאה, ופשוט צולל לשעתיים. לא נעים להודות, אבל אלה היו החלקים האהובים עלי ביום. באיזהשהו שלב נפלה עלי ההכרה, שאם לא אאט את הקצב, אדרדר לקריאת אריזות של מוצרים, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני היחידי, וקניתי עוד ספרים. נראה לי שבזלצבורג הוצאתי יותר כסף על חומרי קריאה מאשר על דיאט קולה. מי שמכיר את הרגלי השתיה שלי יכול להבין כמה דרמטית ההצהרה הזאת.

קיצר, ביזיון, זה מה שזה. קפטן פון-סתם, אם אדרש למשחקי מילים. אמנם הבטחתי להנפיק פוסט אופטימי יותר, אבל בחיי שקשה לי לחלוב ביקורות אוהדות לזלצבורג, אז תאלצו לסלוח לי. כלומר, אני בטוח שיש אנשים שיאהבו אותה בלב ובנפש, אבל האנשים האלה הם בני ארבעים ומשהו. עם פאוץ' ומשקפי שמש ספורטיביים וחולצות CK מזויפות. וסנדלים. למרות כל חיבתי לז'אנר הנזירות המזמרות (שיא הביזאר היה ביום האחרון שלי בהוסטל, שהתחייב להקרנה יומית של "צלילי המוזיקה", ולא חשב שמישהו באמת ינצל אותה. התיישבתי לבדי, בחדר האוכל המוחשך בקומה הראשונה, ובהיתי בחדווה בסרט הנפלא הזה מראשיתו ועד סופו, מסמן וי-אים קטנים של ניצחון על כל אתר שראיתי גם במציאות. אחרי שעה ומשהו, נכנס איזה זקן תמהוני עטוף בפרקינסון, שעלת כרונית וסוודר. הוא ניסה לקרוא עיתון, ובסוף נסחף לצפיה בסרט. הוא מאוד צחק מהאזכורים של היטלר, ואז יצא כמה דקות לפני הסוף, כי כנראה הסצינות במנזר מפחידות אותו), לא מצאתי את עצמי מאוהב במקום. הגבעות מתעוררות לחיים? אולי מתישהו בעתיד, אבל עד אז אתה תקוע עם תחבורה ציבורית לא ידידותית, דוכני נקניקיות אפופי סלמונלה ואף לא פודינגקראפפן אחד. פלא שאני כבר מחכה להגיע למינכן?

המפגש הבא שלנו יהיה אחרי פסח, ולכן זה המקום לאחל לכם חג שמח וכאלה. אני עוד לא סגור על התוכניות שלי לליל הסדר, אבל כרגע האופציה המובילה היא להשתכר ולהתכחש לאלוהים. salve, Regina ואוף-ווידרזיין.


קשה לסכם שבוע של התרחשויות, בעיקר כשלוקחים בחשבון את  מקדם הזמן שחלף. מה גם, שלראשונה לא בוער בי הדחף לתעד כל צעד ושעל, כאילו אני איזה פרויקט-צד של קופרמן הפקות (לימים בהם, אתם יודעים, הרייטינג לא ממש מעניין אותם). כך או כך, זה הולך להיות סיכום מאוד סלקטיבי של ברצלונה, בעטיים של כמה טעמים ותרוצים, את רובם אתם יכולים לפענח לבד, וחלקם פשוט לא כאלה מעניינים כדי שתרצו בכלל לקרוא אותם. ועכשיו, אחרי שכבר ממש מתחשק לדקור את העיניים בצ'ופ-סטיק מרוב טרחנות, הנה קצת מלל עבורכם. כי אכפת לי.

זה לא שמזג האוויר בוולנסיה היה מושלם. למעט יום אחד של שמש, עברה עלי שם תקופה די סגרירית. לכן, בנוסעי לברצלונה יכולתי רק לקוות לעליה קלה בטמפרטורות, פלוס רוחות במהירות מתחשבת, מהסוג שלא גורם לך לשחזר סצינות נבחרות מ'מרי פופוינס'. שמעו אותי אלֵוהי מזג האוויר, דנו ביניהם ארוכות על כוס תה, ואמרו: זין בעין. שלג, חבריה. אחו-שילינג שלג ירד בשעות ההגעה שלי לברצלונה. שפשפתי עיניים בתמיהה, מקווה שאולי ארבע שעות ברכבת נותנות בי את אותותיהן המנטאליים, אבל לא. מסילות משותקות, מכוניות תקועות, מעברי חציה חלקלקים- כל חלקיק מפנטזיות 'הניצוץ' שלי קם ונהיה, ועוד בעיר חוף מזרח תיכונית. נו. אחרי מסע לא פשוט ברחבי העיר בחיפוש אחר ההוסטל המזורגג שלי (שהרוויח את התואר הזה היות ואין להם שלט על הבניין או לידו, ולכן צריך אשכרה לחזר על הפתחים של הבניינים ברחוב ולראות אם הפעם קלעת), פגשתי את השותפה האחת שלי לחדר, וקיבלתי רשימת הוראות מהבחורה בדלפק. אמרתי בחורה? טוב, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח בנוגע למגדר של אותה בריה, אבל לצורך העניין נתיחס אליה בלשון נקבה. אגב כינויי גוף, זה המקום להתוודות שביני לבין עצמי, אני נוטה לפנות אלי בגוף ראשון רבים. למשל: מחר נלך לשוק או נשאר לנו רק למצוא מקום ש- וכו'. אני משער שזה עול מתבקש כשמטיילים לבד, ואני מצפה בכיליון עיניים ליום בו ממש אתחיל לפנות לעדן השני בשם, ובקול רם.

עוד באותו לילה עשתה השותפה לחדר משהו משונה. לקראת שלוש, היא ואיזה בחור נכנסו לחדר ופטפטו בינהם ארוכות. בסופו של דבר הוא חלץ את נעליו, זחל למיטה מעלי, והלך לישון. אני חושד, יקירים, שהוא לא ממש שילם על הלינה שלו במקום. למעשה, בתרחיש שבדיתי, היא אספה אותו באיזה פאב או מועדון והציעה לו להעביר את הלילה, שוכחת לקחת אותי בחשבון, ובסוף משכנת אותו בבושת פנים ואיברים אחרים במיטה הפנויה בחדר. מחמיא, אני יודע, וגם מלא קלאסה. בכל מקרה, בעשר בבוקר הוא חמק מהחדר, מנסה להשאיר מיטה מסודרת ככל האפשר. ברגעים האלה, בהם עמדו השניים ולחשו זה אל זו בקול רם מדי, באמצע הלילה ומעל מיטתי, החלטתי שאני שונא את הבת-זונה, ועל אף נסיונותיה ליזום שיחות בהמשך השהות המשותפת שלנו בחדר, הייתי רק נובח לכיוונה כל מיני מילות נימוס ומחריש. וזה למה? כי אני לא אוהב שמעירים אותי. וכי זה נראה לי די מטומטם להביא מישהו באמצע הלילה להוסטל. וגם כי היא לבשה יותר מדי טרנינגים, והרגישה בנוח לנכס לעצמה שני קולבים, אז בכלל.

עוד דברים שיש בברצלונה מלבד ריבים בניחוח גיל הנעורים: כפור. אז קניתי צעיף ומשקפי שמש (כי אמנם צונן, אבל גם שמש ארורה בכל מקום), אותם תירצתי לעצמי כדברים שבהכרח. דווקא כפפות, שנראו  כאביזר מאוד שימושי בחורף הקר ביותר שברצלונה ידעה בעשרים השנים האחרונות (מישהו הפיץ את זה בחדר המשותף בהוסטל, אין לי מושג אם זה מבוסס על מידע קונקרטי), לא הצלחתי למצוא, ולכן כפות ידיי קיבלו לוק סקסי של עור מתקלף. שזה, אגב, המראה הכי נכון לאביב-קיץ 2010, למקרה שתהיתם. מחקו את כל חולצות הפסים בכחול לבן שH&M ינסו לדחוף לכם כמו מאביסי פרות, ורשמו: מוזנח. זה ה-דבר. בכל מקרה, הפוֹך הפכתי את כל רחוב הקניות העיקרי של ברצלונה- פסאג' דה גראסיה- וכפפות לא מצאתי. כן מצאתי המון דברים ללבוש לימים הארוכים באוגוסט, בהם אתבטל ליד הבריכה ואצווה על המשרת שלי להביא לי משקה קוקוס, אבל משהו לעכשיו (איכס, איזה מינוח מאטרף זה)? יוק. יוקו. יוקו אונו וג'ון לנון, ותקופה שלמה של ישיבה במיטה. כלומר הכל, מלבד מה שבאמת רציתי. כנראה שאלוהי עדין היו בהפסקת תה. או סייסטה, שמעתי שגם זה נפוץ בספרד. עוד נפוץ בספרד: סניפים של דברים. בפסאג' דה גראסיה יש ארבעה או חמישה H&Mים (בלי תורים של מאה איש, לפחות ממה שחוויתי אישית), מנות גדושות של זארה, היכלי מנגו, ברשקה וכל רשת ספרדית אחרת. המחשבה השיווקית היא, כנראה, להתקיף את הלקוח בכמויות של בגדים, כדי שירגיש במיעוט אם הוא לא קונה משהו. זה גם משחק לטובתך, כי אם חסר משהו במידה שלך בסניף אחד, כל שעליך לעשות הוא להדרים שלושה בניינים, ושם כבר בטוח יש הכל. או שלא, ואז שוב- שלושה בניינים דרומה, עד גמר וחוזר חלילה. בסוף מוצאים את חצאית המשבצות הזאת, גם אם בהתחלה בכלל חיפשת כלוב לאוגרים.


אחרי כמה ימים של טיפוסים והתגלגלויות באותו פסאג', החלטתי לחקור גם קצת ימינה ושמאלה. קראתי בלונלי פלאנט הקסום על שוק פשפשים בפאתי העיר, והחלטתי לרדת לעומק העניין. גם השמש עשתה ג'סטה והחליטה לצאת באותו יום, אז אפילו לא היה כזה דוחה. אין לי איך להגן על עצמי בקטעים האלה, אז אודה מראש: אני אוהב שווקים. שוקי ירקות ופירות ממלאים אותי גיל. בזארים מטופשים עם בגדים מוכי כינים גורמים לי לדלג בעליצות. ושוקי פשפשים? שכיות חמדה מעשה ידי אדם. פנינים נוצצות בתוך דלי של זפת. באמת שזה לא טוב לפאסון, אבל ככה זה. השוק בברצלונה לא אכזב, והציע סחורה משובחת- מתחתונים וגרביים, עבור בדיסקים של פורנו, בשמלות פלמנקו, תכשיטים, רהיטים, צעצועים, ספרים וכלה בכלי נשק. הסתובבתי כמו איזה ג'יין גודול, צופה בגורילות המחמד שלי, ובטקסים המשונים שהן מקיימות באמצעות החפצים המיוחדים שלהן. היה מפעים.

קשה ללכת מטר וחצי בעיר, בלי איזה שלט תועה, שיתחנן בפניכם שתלך לראות את הבניינים המשונים האלה, שברצלונה כה מפורסמת בגינם. על כנסיית סגרדה פמיליה שמעתם? נו, השטות הארכיטקטונית העצומה הזאת, שהם בונים שם בלהט כבר מיליון שנה, ותהיה גמורה בערך לקראת ביאתו השניה של ישו? זאתי, בדיוק. חרא של דבר. עבודה בעיניים, מלכודת תיירים, בוקי סריקי וכו'. נכנסים, משלמים ארבעה עשר יורו על הזכות לעמוד בתוך אתר בניה, ואז מקשקשים לכם על כמה הכל יהיה יפה יום אחד, וכמה גאודי היה גאון. נו, אתם יודעים מה יש לי לומר על גאונים .אחר כך, בחשש מה, המשכתי ליצירתו הידועה השניה של גאודי- פארק גואל. מהו פארק גואל? נו, מה אני, ויקיטראוול? עשו גוגל, באמא'שכם. פארק, מוזר, ארכיטקטורה, פנורמה של ברצלונה, בלה-בלה-מוזאיקה. אני בטוח שהמקום מקסים בקיץ. יש לו באמת נוף מדהים: העיר המרכזית, עד הנמל והים, פרושה הישר תחתיו וגבעות הפרברים מחבקות אותו מכל שאר הכיוונים. אבל היה די אפור ורטוב, ומלא תיירים ו... נו, עדיין היה יפה. אפילו קופסת השימורים שיש לי במקום לב פעמה בהתרגשות אחרי הטיפוס במעלה הגבעות, אל מקום שניתן לתאר אותו רק כמקדש פגאני, שצופה אל כל היופי הזה.

כדי לסמן וי סופית על כל חוויות התיירים בעיר (בחיי שאני כפסע לפני ללכסן את עיניי באופן מלאכותי ולרכוש חגורת כסף לצוואר), העברתי גם כמה אחרי-צהריים בלה-רמבלאס. זה רחוב ארוך ונאה, משופע בפסלים אנושיים, ציירי רחוב ועוד כל מיני שטויות שהמקומיים עושים כדי לגרום לך להוציא עוד עשרה יורו על פרט דקורטיבי מיין אין צ'יינה. גם שם עברתי בְשוק, עושה סלטות של אושר בין דוכנים של דגים חיים וברד פטל בצבע סגול בוהק. השיא היה ביום בו התקשיתי למצוא מקום נורמלי לארוחת צהריים, ופסעתי לתוך פאב מקומי. הזמנתי סנדוויץ' וצ'יפס וקיבלתי... ובכן משהו שהיה עונה על ההגדרה של חצי-סנדוויץ'-לקחת-מה-השם בסניף קמצני במיוחד של ארומה, וצ'יפס. בשקית. יו נואו, תפוצ'יפס כזה. עזבתי את המקום מתוסכל ורעב, והחלטתי שאת הישועה אמצא בחיקו המנחם של האוכל הביתי. הגעתי למקום שנקרא פיתה-האוס והזמנתי חצי מנה פלאפל. היה דוחה ויבש, ובאותה מידה יכלו להגיש לי חצת מנת בריסטול על מצע של אבן צפחה. נו, לך תצפה מגויים לעשות אוכל יהו- אה... כן. בגלל דברים כאלה אנחנו נפסיד באירווזיון.

אז זה הכל? הלכת ברחובות כמו איזה כלב משוטט, קנית לעצמך רצועת בד וחצי מנת פלאפל והבטת מאיזה מצפור? הזוהי מהותה של ברצלונה? הו. אז זהו. ישנם חלקים נוספים לביקורי בעיר, אליהם רמזתי בקוקטיות בתחילת הפוסט. תבינו, אני במלכוד קל בפורום הזה, ולא הכל יכול להיכתב בלב שלם. כלומר, הכל יכול להיכתב, כמובן, אבל אני לא ארגיש נוח לפרסם את זה. אני עוד לא בשלב הדנה ספקטורי שלי, בו אני כותב בשביל שאחר כך יפנו אלי ברחוב ויתפעלו מהתעוזה שלי. הלוואי, אבל לא כאן, לא כרגע. דעו שאני בסדר, שבריאותי שלמה, תודעתי חדה כסכין, ורק לעתים מאוד רחוקות אני סובל מפרכוסים או דמיונות שווא. אולי יום אחד אצמח איזה זוג בריא של אשכים ואפרסם ממואר שלם ונוקב של חיי, אבל עד אז? פלאפל וגאודי. סתם, אוי, זה נשמע נורא דרמטי, כיאלו דרסתי קשישה ואז עשיתי שורה של קוק מהגופה. אז לא. ניסיתם פעם לעשות שורה מגופה? מאוד לא פרקטי. אבל כן, יש דברים שאני מגונן עליהם מטעמי בושת הפרט. זהו. חסל סדר באורים.

אחרי שבוע של כל הנ"ל, הסקתי שהקיץ הקץ על התוכן הספרדי של הטיול שלי. חיפשתי אזור חדש לזהם במבטא הלא אמין שלי (אם כי קיבלתי מחמאות על המבטא הבריטי בו, מסתבר, אני משתמש ברגעים של שכרות קשה, [ע"ע הפסקה האחרונה] ), ודווקא חשבתי בהתחלה על בריסל, אבל היו טיסות זולות לאוסטריה אז צ'או אפסניה וגוטן טאג חבל הריין. אל תפספסו את הפרקים הבאים, יהיה פביולוס ואנשלוס.


והפעם, כדי להמחיש את געגועיי לארץ הקודש, ספיישל ציוני כשר! חשוב לציין שבוולנסיה יש גם שוק ירושלים, וגם רחוב ירושלים. הם לא ממש קרובים זה לזה, אם תהיתם. תהא זו אינדיקציה עבורכם לאהבת ישראל בפרט והיהדות בכלל המפעמת בעיר כמו פולס אלקטרו מגנטי. או משהו.

ועכשיו תמונות:

חדי העין יוכלו, אולי, לשים לב לנקודה המשונה מתחת לאות R. זהו דגל פלסטין, כמובן. צולם על משאית הפצה של פירות וירקות ברחוב הראשי של ולנסיה.
 

אני חושב שזה פאב או בית קפה. היה סגור כשבאתי ולכן יוותר בגדר תעלומה.
 
אוקיי, היסטרי, לא? בהתחלה הייתי בטוח שלא קראתי את זה כמו שצריך, ואז גיליתי שכן, באמת כתוב שם 'קיבוץ'. מיותר כמעט לציין שזאת חנות לפאות ותוספות שיער, נכון? ושכל המקום מעוצב באווירת מנגה, נכון? כי חושבים התק"מ, חושבים אוטומטית על זרובבלה. משונים הספרדים האלה, באמא'שלי.
 
אין כמותו ולא יהיה. אמן ואמן.
 
ולקינוח, פיקנטריה בניחוח ארצות הברית:
 
ברגר קינג- המקום בו כדורי בייסבול בוערים משוגרים בראבק מתוך האשכים שלך. בתאבון!




לחזור הביתה ולהמשיך לכתוב כאילו אתה אי שם, זו מטלה שנדונה מראש לכישלון. ולא שיש לי בעיה עקרונית עם מטלות כאלה, חלילה. חיי הם פחות או יותר כרוניקה של התנגשות ידועה מראש בקיר שמולי, אבל זה עדיין מוזר. כיוון שגם הרבה מים זרמו בוולגה מאז באמת ביקרתי בכל המקומות ההם (ניסיתי לכתוב קצת בזמן אמת, התוצאה היתה מחפירה), בחרתי לספר בנוסחים תמציתיים, על לב ליבן של ההתרחשויות בימים האחרונים לפני העליה ארצה.

סיימנו בפולין, לא? יפה. בשש בבוקר התייצבתי בתחנה ההו, כה נידחת בפאתי ורשה. בלעתי שני כדורי שינה ועליתי על האוטובוס, שלקח אותי לריגה. זה, אגב, המקום להודות לאל הרחום והחנון על בריאתם החתיכית של כימיקלים מסייעי-הירדמות. אני מאותן הנפשות האומללות, שמתקשות לישון גם בתנאים אידאליים, במיטות רכות ובחדרים ממוזגים, כך שלינה בכלי רכב ציבוריים היא לרוב ממני והלאה. אבל זודורם אחד מסדר לי בכיף כמה שעות של הגרת ריר חיננית ואפס חלומות גם באמצע שיט קיאק במורד הניאגרה. הזיכרון הבא שלי הוא משעות הצהריים, אחרי הרבה יותר מדי זמן של ישיבה, ובלי שום מושג כמה זמן באמת ייקח לעונש המיטלטל הזה להגיע ללטביה. התשובה, למקרה שתהיתם, היא כחצי יממה. לקראת שש בערב נפרקנו מאוטובוס אחד, ועלינו לשני. כל החוויה הריגאית שלי הסתכמה ב- "המ, יש פה תחנה ו... היי, לאן התיק שלי הולך?". זה בסדר, הוא לא באמת הלך לשום מקום מעניין, אלא רק תפס את אוטובוס ההמשך לטאלין. אחרי שש דקות נסיעה מריגה, אותו אוטובוס קפא על מקומו וסירב להמשיך. דיברנו אליו יפה, הצענו לו שלמונים נאים, רקדנו את ההוקי-פוקי, אבל לכו תבינו אוטובוסים של לטבים. אחרי שעתיים (!) של שיחזור כל סצינה מסרט אימה שמתחילה בדיוק ככה (אני וחבורת זרים שאינם דוברים את שפתי נטושים, על כביש באמצע שום-מקום) הנהג הצליח לגרום לבהמה המכאנית להתניע, ויצאנו לדרך. שוב.

לטאלין, בירת אסטוניה, הגענו לקראת שתיים בפאקינג לילה. אני לא יודע לכמה מכם יצא להסתובב במדינות בלטיות בשעות הפאקינג לילה, אבל הניסיון האישי שלי גורס, שמדובר בחוויה לא מאוד נעימה. אמנם וידאתי מראש עם ההוסטל שיהיה מי שיקבל אותי, גם אם אגיע בשעות הפאקינג לילה, אבל עדיין-אני, תיק של חמש מאות טון, שתים-עשרה מעלות והוראות הגעה לא מאוד מפורטות. היה די נורא.
טאלין עצמה דווקא נשאה חן בעיניי. בשום אופן זו לא איזו עיר מרגשת או מרתקת. פראג למתקדמים היא ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול לתת לה. השילוט באנגלית, הבחירה להקים כרך שלם סביב ארבעה רחובות עתיקים עם דוכני מזכרות והחיבה של בני תשחורת אמריקאים להשתכרות זולה ומהירה במועדונים מקומיים- נו, מה עוד חדש. אבל בסדר, הכל טובל באווירה של קצת פחות מעאפנ-נֶס כללי, כי בכל זאת, זו אינה פראג. נכון שזו מחמאה מאוד מפוקפקת להעניק לעיר כלשהיא ("היי, את אולי לא יפה ומעניינת, אבל לפחות את לא ביצה מבאישה של שיממון ותפלות! בואי נהיה חברים בפייסבוק"), אבל זה מה יש, אוקיי? מה גם שהשמש שוקעת שם לקראת אחת, וזו כבר פשוט סטיה.

אחרי שלושה ימים של הסתובבות חסרת תכלית בטאלין, עליתי על ספינה להלסינקי. שיעור קצר בגאוגרפיה: בין טאלין להלסינקי מפרידים הים הצפוני וכעשרים שנות קידמה. אולי לא יפה לקרוא לטאלין מפגרת, ותכל'ס, ביחס להרבה ערים אחרות היא לגמרי מתקדמת ונאורה, אבל עשו לי טובה, רק העיפו מבט בשטרות המצחיקים שלהם. לאסטונים יש שטר בסך עשרים קרונות, שטר של חמש קרונות, וכמובן שטר של עשרים וחמש קרונות, למקרה שהשניים הקודמים פשוט לא עונים על הצרכים היום-יומיים שלך. ביזאר. בכל מקרה, נמל טאלין מחולק למשהו כמו ארבעים מסופים שונים, והחברה בה שטתי אני, מוקמה, מין הסתם, במרוחק ביותר. שעה וחצי של שיט, במה שנראה כמו דיוטי-פרי צף עם מקומות ישיבה, הובילה אותי ל... הלסינקי. דה. מה, לא הקשבתם?

העברתי שלושה וחצי ימים בפינלנד, וכל מה שיש לי לומר הוא: זה לא פייר. אני יודע שלא יפה לקנא, ושבעתות מצוקה הסברתית, כמו זה שאנו חווים עכשיו, אל לנו להיות עוינים כלפי ידידים פוטנציאליים, אבל סליחה, אני מעוניין להגיש קובלנה. זה לא לעניין, שלא לומר 'מנקר עיניים שלא לצורך', להניח את העיר המהממת הזאת לחופיו של נמל (מהמם), עם נוף ירוק, אנשים חתיכים, גבוהים ומנומסים בכל מקום, ועוד להפוך אותה לידידותית למטיילים. לאורך כל שהותי בעיר, הרגשתי קצת כאילו הזמינו אותי למסיבה של המקובלים בתיכון- הכל סביבי היה זר ושונה, מתוחכם ומלוטש ממני, וחששתי שכל מחווה גסה ולבנטינית שלי תסגיר מיד כמה אני לא שייך.

כדי לא להשתגע מרוב אסירות תודה, הצלחתי לפתח גם כמה תלונות בנוגע לשהייתי בהלסינקי (מלבד "למה אני לא גר פה?") :

  1. היו לי שותפים מסריחים. אחד מהם מסריח מטאפורית, שהתעקש להתווכח איתי על תקרית המשט. נפנפתי אותו במקצוענות, כי אנשים שבוחשים בקדרות לא להם, חשים את עצמם פרשנים פוליטיים להמונים, ועוד מצפים ממני להתעלף/ להרגיש רע עם עצמי על מה שהמדינה שאני חי בה עושה, מביאים לי מחלות. בבוקר העזיבה שלו הוא סיפר על בחורה שהבריזה לו ערב קודם, והשאירה אותו תכול אשכים לשבוע הקרוב. שמה של הבחורה: קארמה. השותף השני, שלא הזדרז לעזוב, היה מסריח פיזית. ולא דיבר אנגלית. ניסיתי להיות קצת נחמד אליו, אבל יצר הרע השתלט עלי, והחלטתי שאם הוא לא טורח ללמוד אנגלית ולהתקלח, אזי אלוהים לא רוצה שנהיה ידידי נפש.
  2. לפינים אין יוגורט. כלומר, אין להם יוגורט נטורל, בלי כל מיני תרכיזי פרי, אגוזים, פצפוצים, דצ"כ עד"ש ובאח"ב. זוועה. מה שכן יש להם, הוא פיתוח מקומי ומסקרן בשם 'וילי' (Viili), שיושב מאוד קרוב ליוגורטים במדפים בסופר, אבל כאן בערך נגמרים קווי הדמיון בין השניים. שחררתי את וילי (סורי, זה היה משחק מילים כל כך מתבקש, זה היה חזק ממני) אל המקרר בהוסטל, ומאוחר יותר אל קיבתי המשוועת למוצרי חלב ו... איכס. איכסה פיכסה בלביכסה. מדובר ביציקה לבנה חסרת ריח, במרקם שהוא הכלאה בין פודינג מקולקל למסטיק לעוס, בטעם של מדלל צבע. כוחותיי, ואלוהים יודע שבתחום צריכת המזון יש לי חתיכת כוחות, לא עמדו לי, וחצי מהגביע נשטף אל הכיור. וסתם אותו, אני מניח, כי התרכובת הזאת יכולה גם לבודד בתים נגד קסאמים.
  3. לא, ברצינות, למה אני לא גר פה?
  4. אה, והבתים פה נראים כמו צעצועים שמקבלים בביצת הפתעה. נכון, זו לא בדיוק תלונה, אבל מצחיק על כל פנים.
  5. עוד דברים שמצחיקים על כל פנים: שפם. שוב, לא לגמרי עקרוני, או עונה על הדרישות של הרשימה הנ"ל, אבל חשוב לי לחלוק. בכל זאת, קיבוצניק.

אחרי שני לילות בהם התהפכתי במיטתי בניסיון נואש להבין למה, לעזאזל, אני לא מצליח להירדם, הבנתי שהשמש באמת לא שוקעת בהלסינקי. היה לי טיזר פתייני לזה בפולין, קדימון מפותח ואטרקטיבי באסטוניה, ועדיין הופתעתי ממה שקרה בסרט באורך המלא. כמו פרק של "הישרדות" הישראלית, גם השהייה באור יום תמידי נראית הגיונית בהתחלה, אבל לאורך זמן נעשית מתסכלת בואכה ייאוש ובכי. אתה חושב שאתה נהנה, אבל כעבור יומיים וחצי פשוט מתחשק לך להביא לשמש המזורגגת הזאת אגרוף. כלומר, מי לא יהנה מטיול לילי לאורה של שמש אחר צהריים (בילוי עליו אני חותם בשתי ידיים, בעיקר באזור הנמל המערבי של העיר, שמחבר את מרכזה לכמה איים קטנים וחמודים בשני גשרֵי ענק)? אבל גם כל טיולי תבל מתגמדים לעומת הצורך הבסיסי במנוחה, ואת זה פשוט קשה לעשות בחלון פתוח כי, כאמור, השמש לא שוקעת. קיצר, you take the good, you take the bad, you take them both and there you have הלסינקי. או סדרה מהאייטיז עם וייב לסבי היסטרי, וגם בזה אין לזלזל.


על אף קרבתן הגאורפית של הלסינקי וסטוקהולם זו לזו, עדיין מפרידות ביניהן כמעט חמש-עשרה שעות של שיט. שלא במפתיע, קניתי את הכרטיסים הזולים ביותר לאחת הספינות, וכבר פנטזתי על לילה שלם של עיוורון בלב ים, כשאני אזוק למושב לא נוח בעליל, מקלל את השחפים הארורים, ומתקיים מלגימת מים אקראית מהאסלה ושלושה כדורי שינה.
ואכן כך היה, למעט החלק המינימלי של איך קוראים לזה? אה, כן, המושב. מסתבר שהכרטיסים הזולים לספינה לא ממש כוללים מקום לינה אישי, מצומצם ככל שיהיה. הרוכשים הקמצנים נכלאים כולם בחדר אחד, בסיפונה השמיני (!) של ספינה בגודל עיר ישראלית ממוצעת. זה בדיוק המקום לציין שאת המצעים מהארץ זרקתי בברלין, ושק שינה מעולם לא טרחתי אפילו לארוז, כך שאת הלילה בדרך לשוודיה ביליתי בשינה על שטיח מאובק, מכוסה במעיל. היה לגמרי שִיק מחנה פליטים, אבל פגשתי פינית נחמדה, איתה העברתי בחפץ לב כמה שעות של הסתובבות במשחטת הקולוסאלית בה לנּו. תאמינו לי, אי שם במעמקיו של אוקינוס כלשהוא, הטיטאניק מאדימה מבושה. כאילו, מי צריך ספינה גדולה כל כך? לא ברור, אבל המקומיים מתים על זה, ותכל'ס, אפשר להבין אותם. כל כלי תחבורה שמכיל קריוקי-בר, סתם בר, שתי מסעדות, מועדון לילה, שני חדרי משחקים, משהו כמו אלפיים חדרי שינה ונברשת במימדים של לוויתן מקובל אפילו עלי, גם אם נדרש ממני לטפס שבעה גרמי מדרגות בשביל להגיע ללא-מיטה שלי.

עגנּו בסטוקהולם (משפט שמעולם לא חשבתי שיזדמן לי להקליד, אבל החיים מלאי הפתעות), בחלק של הנמל שממוקם, למיטב הבנתי לא בסטוקהולם. אם הייתי מכיר עוד ערים בשוודיה, הייתי משתמש בהן לצורך המחשה, אבל על מי אני עובד? חציתי שליש מהעיר עם התיק על הגב, קיללתי את ההוסטל המשוקץ שלי על ההוראות הבלתי נהירות בעליל ששלח לי למייל, ועל כך ששעות הקבלה בו הן בין שמונה בבוקר לשתים-עשרה בצהריים. שזה נחמד ומיטיב עם העובדים, אבל היי, מה עם אלה מאיתנו שנסרחו כרגע כל הדרך ממדינה אחרת והגיעו, נאמר דקה אחרי שתים-עשרה? כן, פספסתי את דֶסְק הקבלה בדקה. היה מקסים ומעודד. דיברתי באינטרקום עם אחת העובדות, אמרתי לה שעליתי וירדתי פעמיים את חמש הקומות של הבניין, ואני רק רוצה מקום לפרוק בו את המטען שלי. היא נתנה לי את הקוד לחדר האחסון, זרקתי בו את התיק כמו שמתנערים מחרק שהולך לך על האוזן (הווה אומר בגסות הגובלת במשטמה) ויצאתי לשוטט בעיר. אותה עובדת אמרה לי לחזור בחמש, ואכן כך עשיתי. מזלי הגדול הוא, ששלושה ימים לפני שובי הביתה, כבר לא נותרו בי האנרגיות להיות כלבה מגעילה לכל מי שנתקל בי, וכך הייתי חייכן ועליז גם מול פני היריקה המטאפורית בפרצופי, לה זכיתי מההוסטל המנוול הזה. וואטאבר.

אם אזכרתי פה רגשי נחיתות בדבּרי על הלסינקי, אז נדרשים מושגים חדשים לחלוטין של פקפוק עצמי בכל הנוגע לסטוקהולם. זאת עיר שהקוליות פשוט מפעפעת באוויר שלה. כל יושביה ומבקריה הם הומואים בלונדיניים ורזים, שלא רואים אותי ממטר ולבושים בבגדים יקרים ומתוחכמים משלי. כאילו, למה לא, בואו פשוט נצמיד לי שקית ניילון לראש ונגמור עם הפארסה הזאת, אוקיי? מה עשיתי שמגיע לי להיות מוקף תמידית בתזכורות לכל פגם פיזי שלי? אוח, עיר מרגיזה. אני מת עליה. שונא אותה ונוטר לה, על קיומה המושי-מושלם, מלאה בתרחישי חיים שאני יכול רק לדמיין (וגם בדמיוני אני לא מגיע לכזאת רמה של קלאסה), ומאידך מזדנב אחריה כמו גרופי. כן, סטוקהולם גרמה לי להיגעל מעצמי לגמרי, ולאהוב כל שניה של הגועל הנ"ל.

בלב רובע הקניות ההורס של העיר, נחה לה חללית האם של כל מה שאי פעם חלמתי להיות- PUB.  עזבו אתכם מהכיתוב השוודי באתר (אם כי, איזו שפה מצחיקה זאת, הא? לא פלא שהם המציאו את אבבא), והסתמכו עלי: קפיטליזם זה אחלה. מדובר בחמש קומות של אורגזמה צרכנית מזוקקת. הכי לא מגניב להודות שאתה מתלהב ממשהו, שבסופו של יום הוא כולה קניון משודרג, אבל יא וולי, איזה קניון. שתי קומותיו העליונות מוכרות פריטי מעצבים מקומיים, ובי נשבעתי שביום בו יהיה לי המון כסף, אישן, אתנגב ואתכסה כל לילה בחולצות ובז'קטים שנמכרים שם. כל הרמה אקראית של קרדיגן גררה אותי למסע ארוך של שכנוע עצמי מעדות ה-"ברור שאני אלך עם זה למלא מקומות, ולכן הגיוני לגמרי להוציא על זה את כל הכסף שנשאר לי למזון", אבל בסוף הייתי הכי אמיץ, עצמתי את עיניי והתרחקתי מאזור הסכנה. אז לחשבון הבנק שלום יחסי, אבל ליבי האומלל הוא כצנצנת אבטיחים כבושים – חמוץ, קר ורומני. יום יבוא, יקיריי, וכל זה יהיה שלי.

לפתע נחתה עליי ההכרה בכך, שמלא זמן לא עשיתי משהו תרבותי עם עצמי. העיפו מבט בפוסטים האחרונים, ותגלו שאת רוב ימיי העברתי בשיטוטים בקניונים וקיטורים על היעדר או תוספת לא מבוקרת של אור שמש. קיצר, כולי התנוותי מבחינה תרבותית, וזה מה שכיוון אותי לרובע המוזאונים המקסים של סטוקהולם. העברתי ארבע שעות של התפעלות במוזאון הפסיכי לאמנות מודרנית, משנן לעצמי שוב ושוב שלעולם לא באמת אבין או אוהב אמנות מודרנית, אבל וואו, זה נורא יפה בעיניי. שזו אחלה תובנה מבחינתי. גם אם אף פעם לא באמת אהיה אנין ומשכיל (ומספיק מבט אחד ברשימת השירים שאני שומע מדי יום כדי להדגים את זה), לכל הפחות אני יכול לפרגן לעבודות בעלות ערך אסתטי. וידאו-ארט, לעומת זאת, זה כבר ממני והלאה. רק שתדעו.

מסתבר שבכל סטוקהולם יש אולי אינטרנט קפה אחד, וגם בו אין ממש קפה. שזה בסדר, כי מי בכלל רוצה לשתות קפה עם מהגרים טג'יקיסטנים או טינאייג'רים שמשחקים וורלד אוף וורקראפט, אבל כשאתה תייר שרק רוצה להדפיס את כרטיסי הטיסה שלו הביתה, זה כבר סיפור אחר. זבן מהמם בסניף של סֵבֶן אילֵבֶן ידע להפנות אותי לאותו אינטרנט קפה (ההשערה שלי היא, שהוא מקהילת וורלד אוף וורקראפט, אבל יש מצב שבהיותו הגרסא השוודית למוכר בפיצוציה, הוא למעשה מהגר טג'יקיסטני), שם הדפסתי את הכרטיסים, ובעודף שנשאר אכלתי ארוחה מחרידה במקדונלנדס. הכי אינטרנשיונל מצידי.

***

זהו, חברים. באותו המבורגר בינוני הקיץ הקץ על מסעי. אני חושב שמדובר ביופי של סמליות, כי מהי מקדונלדס אם לא הסממן המובהק לכל מה שהולך עכשיו באירופה- השטחה מוחלטת של הפולקלור לטובת  תאגידים בינלאומיים תאבי ממון, יחס מחפיר למהגרים ושימוש יתר במיונז? מה גם שהיה לי את סכום הכסף המדויק לקניית הארוחה הנ"ל, שזה כבר פריקי לגמרי.
את יום השיבה לארץ העברתי בכיף בהמתנה בשדות תעופה. השדה השוודי עוד היה נעים ואטרקטיבי, אבל הטיסה ממנו (במטוס שאך בקושי על ההגדרה ל-'מטוס', עקב העובדה שהיה כה זערורי, עד שיכולתי לשים אותו בכיס מכנסיי) נחתה בלטביה, שם היו לי כשמונה שעות להעביר לפני הטיסה הביתה. עלעול מהיר בתחילת הפוסט יזכיר לכם שאין לי רושם חיובי מהמדינה הזאת, ובחיי שנמל התעופה של ריגה לא התאמץ לשנות אותו. התיק העצום שלי הופקע ממני, מה שהיה יכול להיות ממש בסדר מבחינתי, אלמלא השארתי בו את כבלי החשמל של הלפטופ, מה שגרר אותי לחסכנות פסיכית בכל הנוגע לבידור ואינטרנט. התהלכתי כסהרורי במסדרונות הצרים, מאחל ללטביה, שמהיום תקרא לא-טביה על שום העובדה ששום דבר טוב לא קרה בה, שפע אסונות טבע, מרידות אלימות ותקופות של שפל כלכלי. מה גם שירד שם גשם, שזה כבר ממש מגוחך, אוקיי?

על אף הנסיונות העיקשים שלי להתחמק מכל מאפיין ישראלי עד רגע הנחיתה, קשה היה להתעלם מכל העברית שנשמעה לכל אורך הטיסה הביתה. בלתי-נמנע, אני מניח, אבל רציתי למתוח את האשליה לאורכה המקסימלי. כמו ילד שמבקשים ממנו לעצום עיניים לפני שמניחים מולו את מתנת יום ההולדת, יכולתי לשמוע את הניגון "עוד לא, עוד לא" עד לעמדות ביקורת הדרכונים. שם, בתוך המון נרגש, בבליל של עברית, אנגלית, צרפתית ואלוהים יודע מה עוד, התחלתי לחזור לצורתי המקורית. לא עוד תייר זר ומבולבל, זבוב שמתנגש בשמשת החלון שוב ושוב עד שהוא מאתר פתח יציאה אחר, אלא סתם אחד. סתם אחד רגיל, שדובר את השפה, יודע להגיע למקומות, שראה ועשה ומיצה. יש בזה הקלה עצומה, נחמה על התקופה המבלבלת והדרוכה שעברתי בחודשים האחרונים, אבל אי אפשר להתכחש לאכזבה. אני לא מריר או משהו, כלומר עוד לא, כי כולנו יודעים שזה רק עניין של זמן, אבל זה חסר לי. אפילו לעצמי אני לא יודע להגיד בדיוק מהו אותו 'זה'. אולי מדובר בתחושת החופש, או האנונימיות וחוסר המחויבות שנהניתי מהם באירופה. ואולי כמו בכל שינוי, אני מתגעגע למה שאיבדתי, גם אם בשעתו הייתי קוטר מתבודד, שרק סופר את הימים שנשארו לפני החזרה לנקודת המוצא.

אז חם פה מדי, התחבורה הציבורית מעאפנה ואני לא יכול להעיר הערות מרושעות בקול רם כי מבינים פה את מה שאני אומר. אבל היי, לדיאט קולה יש פה טעם הגיוני, ורק בגלל זה אני מוכן לאמץ בשמחה את הקלישאה ולהודות שלטוב ולרע, שאין מקום כמו הבית.



.


אח, פולין. נימפת יערות חמקמקה וצחקקנית שכמותך. ארץ בלתי מפוענחת עד תומה, כולה ניגודים וריח של דג מלוח. דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב. כן, אני יודע שלאהוב את פולין זה קצת כמו לצאת עם מישהו שנמוך ממך- משהו שכדאי להצניע ולטשטש, קצת כמו פריחה מסתורית בצידי הבטן או שלפוחיות ברגל. וואטאבר, חבר'ה, אני יודע על מה אני מדבר: מדובר במדינה היסטרית לגמרי.

מכיוון שלכל הפחות אני בחור עקבי, גם מערכת היחסים שלי עם פולין מתחילה לא משהו. טעון בארבעה קילו ארס ותיעוב עצמי אחרי הביקור בפראג (אתם מוזמנים לרפרף בפוסט הקודם, להכפיל במאה וללקק את השקע החשמלי הקרוב. זאת בערך החוויה החיובית שהיתה לי מבירת צ'כיה), עליתי על רכבת בוקר לקרקוב. מה פירוש 'רכבת בוקר'? ובכן, רכבת שיוצאת באחת-עשרה לערך, ומכריחה אותך לסחוב את תיק הפלצות העצום שלך, עולל הסיוטים המשוקץ במשקל שלושים פאקינג קילו, כל הדרך לתחנת הרכבת המפגרת של פראג. מיותר לציין שמזג האוויר היה איפהשהו בין 'רותח' ל-'או מיי גאד, תהרגו אותי ופשוט נסיים את הפארסה הזאת, טוב?', אבל היי, אחרי הפעם המאתיים שאתה מוחה את המצח באמצעות גב כף היד, אתה ממילא לא מרגיש כלום. על כל זיעת פנים, היה חם ומחריד, יצאנו באיחור, ואף הגענו באיחור לתחנת קטוביץ', בה אמורים להלחיף רכבת. מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, חולק רציף עם זוג אמריקאי- איש משלושתנו לא מדבר מילה בפולנית- מנסה לנחש מתי תגיע הרכבת לקרקוב.

אחרי חצי שעה לערך היא הגיעה. עדיין היה חם כמו יום כיף בֵּשְאוֹל לקראת שש בערב, כשנפלטנו לתחנה המרכזית של קרקוב, שהייתה פאקינג נטושה. הטוריסט אינפורמיישן? סגור. מפות של העיר? תחלמו על זה. שילוט שמציין מקומות רלוונטיים בעיר, בשפה שאינה פולנית? כן, בכל עיר מתוקנת, אבל לא פה. קיצר, היה מקסים, ומרוב שהיה מקסים, שברתי את החרם בן (כמעט) ארבעת החודשים שלי, ולקחתי מונית. את רואה מה גרמת לי לעשות, קרקוב? אשכרה הייתי תייר ושילמתי בערך שלושים וחמישה שקלים על נסיעה של שבע דקות. ההוסטל שלי היה ביזארי לחלוטין, ולפי מיטב המסורת האירופאית, המיזוג בו כלל, ובכן, חלון פתוח וגישה חיובית. חשבתי לעצמי, "אתם צוחקים עליי, נכון? לא מספיק מה שהלך פה ב1941, עכשיו גם הוסטל עם המון מדרגות ובלי מזגן אחד לרפואה?", אבל כלפי חוץ הייתי הכי לוקאלי, וחייכתי בנימוס גם אל מול פני האסונות. שלא יגידו שאני לא מטמיע את מנהגי המקום. אותו הוסטל, שקיבל ציונים גבוהים להחשיד בהוסטלוורלד, לא הציע יותר מדי מלבד ארוחת בוקר חצי-מפנקת. כל האווירה בו הייתה מאוד אגבית, כאילו הצוות עושה לנו את כל טובות העולם כשהוא טורח, יו נואו, להזיז את התחת ולתפעל את המקום: חצי מהזמן אף אחד לא ישב בדלפק הקבלה (אפשר להבין אותם, המקום פונה לרחוב, חם בעשר מעלות משאר המבנה, ויש בו אולי שקע חשמלי אחד מתפקד. הייתי מתאבד אחרי חצי שעה), יש מפתח אחד לכל חדר, את הפחים מפנים אחת למתי שמתחשק למישהו, ולַרוב אנשי הצוות פשוט רבצו על מדרגות הכניסה, עישנו עם החברים הלא רחוצים שלהם ושלחו מבטים מעט מופתעים באורחי המקום. קיצר, קרקוב היתה באסה וחצי. שזה קצת סותר את כל ההשתפכויות שלי מההתחלה, אבל תנו לי שניה לקטר קצת, ומבטיח שנגיע למחוזות נעימים יותר. לאורך כל שהותי בעיר, מזג האוויר היה מחריד. קיץ, בלי האופציה לחמוק אל מקומות ציבוריים ממוזגים, הוא לא קיץ, אלא סתם קומקום מהביל בגודל עיר. מה גם שהעירייה עושה עבודה די מחורבנת בכל נושא ההדברה בעיר, כי נעקצתי מלא. אי אפשר היה לשבת תחת עץ בלי לקבל הדגמה חיה וזוחלת של פרקים נבחרים מלקסיקון פולין לחיפושיות ושאר פרוקי רגליים. לא שזה מנע ממני מלשבת כחמש שעות ביום ממוצע תחת עצים אקראיים ולקרוא, אבל דעו שסבלתי לאורך כל התהליך.
כדי לא לצאת מנוול לחלוטין, אחלוק לקרקוב את המחמאות הבאות:

א. היא אכן זולה. אוכל שם עולה שקל וחצי, המבחר אינסופי והמנות גדולות. חרשתי על הדוכנים בקניון כמו אמריקאית בולמית בטרנינג וקוקו.

ב. היא אכן מאוד יפה, יימח שמה. זכרתי אותה קלות (ספוילר: עוד ידובר על מסעי הקודם בפולין בהמשך הפוסט!) כמסאז' ויזואלי, והיא עמדה בציפיה. העיר העתיקה שלה, בה אני ממליץ לבקר בשעות בהן השמש לא מאיימת להכחיד כל קיום מבוסס-פחמן, מרשימה ומעניינת, והרבעים הפחות מתוירים שופעים בארים וגלריות. השמועה אומרת שחיי הלילה הם עניין די רציני בעיר, אבל אני אחרי תשע בערב נעשיתי כזה אנטיפת, שבאותה מידה יכולתי לשהות בכפר סבא. בעצם לא, בכפר סבא יש מזגנים.

ג. אוקיי, בשעתו זה היה בלתי נסבל, אבל בדיעבד זה ממש מצחיק: האנשים בקרקוב, ואני לא יודע אם לשייך את זה לאוכלוסיה המתיירת או למקומית, כי שתיהן לקו בחולי הזה במידה שווה, עד כמה ששמתי לב, הם קצת סתומים. כל נושא ההליכה ברחוב, או בתחנת רכבת או בקניון, אשכרה מבלבל אותם. מבטיהם תמיד תוהים, כאילו הקונספט של תנועה לא לגמרי נהיר להם. אתה נעצר כדי לפנות להם מקום לעבור, והם נעצרים איתך. אתה מנסה לעקוף, הם זזים יחד איתך. אתה מבקש מהם בנימוס שיתנו לך לעבור (באנגלית, ותוך שימוש במחוות ידיים אוניברסליות ונמרצות, ואה, כן, עם אותו תיק של שלושים קילו שלא בדיק רומז על חיים נעימים, אז כאילו למה להיות סתומים בכוח?) והם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהכוכבים. הכל מאוד מתמיה, מאוד מבלבל, עבורם. ואני אומר, בוקר אור לכם, פולני מחמד, וברוכים הבאים להווה. אני לא אומר שתעזבו עכשיו הכל ותקנו איזה אייפד או משהו, אבל גט א פאקינג קלו- העיר שלכם שורצת ורוחשת. אתם כבר לא בקנזס. זה הזמן להניח את משקפי התלת-מימד ולצאת מסרט הסטארז הולו שהתקיימתם בו במיליון השנים האחרונות. אם אתם רוצים להפוך את השהות במקום לחוויה נסבלת, התקינו מזגנים במקומות ציבוריים (כאילו מה, לאן הולכים כספי המיסים שלכם?), וחדלו לבהות באנשים כמו תינוקות שמרותקים למובייל.

ד. אה, ותלמדו להתלבש, בחייאת. כמות חולצות הבטן שראיתי באותם ארבעה ימים סיפקה לי מנות גיחוך לשנתיים הקרובות. אני יודע שכמו הרבה טרנדים חולים, גם חולצות בטן עשו מעין קאמבק בעונה האחרונה, אבל אנחנו לא עובדים פה על אף אחד. הקרקוביות לא לובשות את זה כי הן ראו את זה על המסלול של מארק ג'ייקובס, סבבה?

אני יודע שזה נשמע כאילו כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על מזג האוויר וכמה כל האנשים סביבי מחורבנים. אבל היי, אני לבד בחו"ל כבר הרבה יותר מדי זמן, אז קאט מי סאם סלאק. אתם צריכים לראות את הפניות שאני מקבל באטרף, זה לבדו יכול לגרור אדם לסף שיגעון, אז לעבור את כל זה ועוד לבד, בניכר? הגינות, חברים, מה העולם יהיה בלעדיה.

אוקיי, אז פולין. הגילוי הנאות דורש ממני להודות שכבר פקדתי את המדינה הזאת, אי אז ב2004, בחופש שבין י"א ל-י"ב, באחת מאותן משלחות נוער שבתי ספר מארגנים. המסע דאז היה... ובכן, בואו נקרא לו 'שנוי במחלוקת' ונחסוך את כל היתר. מעבר לסוגיית ה-'הבה נציצה במחנות, נעלוב בפולנים, נאהב את הארץ וננסה לגרום לכם לבכות', שגם איתה קשה לי מספיק, היו עניינים אישיים מעורבים. סיפור משפחתי מכוער הטיל צל מביך על כל האירוע, וממילא יש לי את יכולת ההיקשרות הרגשית של מכונת פחיות, אז לא היה קל. שזה די הולם, כי בכל זאת בפולין עסקינן, אבל כן, חשתי איזהשהו צורך בתיקון. כאילו מגיע לי שידור חוזר של החוויה הפולנית, כי לא יכול להיות שזה כל מה שיש. למעשה, אחד הזכרונות הדומיננטיים שלי מאותו קיץ הוא איזו שיחת 'הו, היהודים המסכנים', שנערכה בקרקוב. אתם יודעים, מהשיחות האלה שאמורות לגרום לכם להרגיש כאילו יש קשר כלשהו בין אותן קהילות של לפני שמונים שנה וביניכם - טינאייג'רים פריפריאלים שהשאיפה הכי מורכבת שלהם היא לקנות עיפרון גדול עם חריטות בשוק. אני לא ממש זוכר את תוכן השיחה, אבל אני זוכר את העיר משתפלת בעדינות לנהר. אני זוכר גם, שחשבתי לעצמי, שבדיוק במקום כזה הייתי רוצה לחיות - מקום שליופי שלו אף פעם לא אתרגל. כמו זוגות מבוגרים עם חיי מין פעילים, אלה שעדיין נמשכים זה לזו (או לזה, או זו לזו. בכל זאת, אירועי חודש הגאווה, בואו לא נפלה), ומצליחים להתפעל אחד מהשניה גם אחרי עשרים שנה, חשבתי שלעולם לא יימאס לי מנוף כזה; שאף פעם לא אשבע מבניינים עתיקים וגשרים נמתחים מעל נהרות. במובן מסוים, זה מה שדמיינתי שאראה במסע הזה. לזה ציפיתי. את זה גם הגשמתי, כמובן, בעשרות ערים אחרות, יפות ומעניינות יותר, אבל לזכותה של קרקוב ייאמר שהיא הייתה שם קודם.

נחזור לעלילה: הרכבות בפולין, כך מסתבר, היו ונותרו נושא כאוב. אותה תחנה לא ממוזגת בקרקוב, מתחזקת אשנב מכירות אחד, מאוכלס בפולניה זעופת פנים וענודת שומות, שאינה דוברת אנגלית. שזה פשוט מצוין, כי מי צריך שפה שניה בתחנת רכבת בינלאומית? אף אחד, זה מי. אז שילמתי מאה ומשהו זלוט על הכרטיס, ומכיוון שכאמור, אינני דובר מילה בפולנית, שאלתי את הבחורה הנחמדה מאיזה רציף הרכבת יוצאת. היא לא טרחה לענות. לוח הרכבות (המודפס! כי לוח אלקטרוני מעודכן זה למדינות נחשלות) רמז שהרכבת יוצאת תוך שתי דקות מהרציף הכי רחוק, מה שגרר סצינת ריצה מבדחת שלי עם התיק על הגב. זו בדיחה חוזרת במסע הזה, בחיי. הצד החיובי הוא, ששרירי הגב שלי במצב טוב משדמיינתי. עליתי על הרכבת, מצאתי מקום, וקיוותי לנסיעה מקסימה של שלוש שעות. ובכן, נחשו איפה עוד אין מיזוג? בדיוק. במשך אותן שלוש שעות דמיינתי אסונות גרפיים במיוחד מתרגשים על האומה המגוחכת הזאת, בזמן שהשתדלתי לא לזוז יותר מדי, היות וכל תנודה מינימלית גררה גל של הזעות והתנשפויות. אסון.

התחנה המרכזית בוורשה היתה גרועה באותה מידה. הטמפרטורות בחוץ טיפסו לשחקים לא מנומסים, כל הקונסטלציה עמוסת הבטון והמתכת הזאת קבורה שש אמות מתחת למפלס הרחוב ובנויה כמבוך. לכל אורך הניווט שלי במקום, הרגשתי כאילו אני הולך בתוך הבל פה של מישהו והגעתי לרמות תסכול ויזע שמאפיינות בדרך כלל נהגי משאית טקסניים, אבל לא אמרתי נואש. ההוראות מההוסטל הוורשאי היו כה מפורטות, שחיש מצאתי את דרכי למקום (הלא-ממוזג, כמובן), ויכולתי להתחיל קצת ליהנות.

ביום השני שלי בוורשה גיליתי שני דברים: את הקניון הפסיכי המקומי, על חמש קומותיו וארבעים אלף חנויותיו, ואת ג'ני, השותפה לחדר. יברך אותה האל, פרחה אמריקאית תפלה ומהממת שכמותה, עם תסרוקת איימי ויינהאוס, לק בצבע הלו קיטי, איפור עיניים כבד, שיזוף לא מבוקר וסנדלים מעוררי חלחלה. רבים הם האמריקאים שבאים לאירופה ומהר מאוד תופסים תחת. כאילו את כל השטויות הבנאליות, עליהן כיליתי את זעמי בפוסט הקודם, מתגמדות לעומת החשיבות והתרבותיות שהם מפגינים על ידי כך שמלכתחילה בחרו באירופה. רוצה לומר, גם סתומים, וגם מחזיקים מעצמם מינימום ז'אן פול סארטר. ג'ני אינה כזאת. היא פחות או יותר מצהירה על עצמה שהיא פקאצת מסיבות עם חיבה לאלכוהול זול. ואתם יודעים איך זה עם הומואים- תנו לנו איזו ערמת טראש מודעת לעצמה, ואנחנו עפים עליה. לא סתם קוראים לנו מתרוממים.

את השבועיים שלפני הגעתה לוורשה בילתה ג'ני אצל קרובי משפחה, באיזה כפר נידח, שם נאלצה להיעזר בדלי כדי להתקלח. היא שיוועה למעט סיביליזציה, ונתקלה בי בחדר בהוסטל. ישר התעלקתי עליה, ויצאנו לחפש לה משהו לשתות. בינינו, למצוא משהו לשתות בפולין זה לא אתגר גדול, אוקיי? בכל מקרה, אחרי שתי בירות, הכבד שלה כנראה נרגע קצת, אבל יצר הבליינות עוד לא. דמיינו נא את הסיטואציה- אני ובהמה אמריקאית חמודה ונואשת, מחפשים מקום בילוי ברחובות ורשה. הרגשתי מאוד "החיים הפשוטים" עם פריס וניקול. הצרה היא, כמובן, מזג האוויר הפולני. תאמרו שקיץ בחוץ, ואמנם לא נעים לרקוד ולהזיע כל הזמן, אבל זה גם לא חדש ואין מה להתלונן על זה. הכל נכון, אבל אל תשכחו שאנחנו באירופה. עשרים דקות אל תוך הניסיון שלנו לשכר את ג'ני, מתחיל לרדת גשם. אני בכפכפים ומכנסיים קצרים, היא בגופיה וסנדלים. רצנו כמו ג'מאייקנים על ספידים חזרה להוסטל, עטיתי על עצמי ג'ינס ונעליים סגורת, ויצאנו לתור אחר מועדון. הגשם, אגב, נמשך כל הזמן הזה. הגענו לאזור המועדונים ספוגים. בחיים שלי לא הייתי כל כך רטוב מחוץ לגבולות הגאוגרפיים של מקלחת. אחרי עשיית עיניים חצי פתיינית וחצי אומללה לסלקטור הפולני, אנחנו נכנסים (חינם! בחורות זה כל כך שימושי) למועדון הראשון שנראה מספיק פנוי. המקום אפוף טורקים, בחורים מקומיים בחולצות באולינג ובחורות שנראות כאילו התאפרו בקמח וריבה. ברקע מתנגנים מיטב השירים שגורמים לי להקיא בימים כתיקונם, אבל למי אכפת? המצב כל כך מגוחך, ושנינו מספיק שיכורים ורטובים כדי ליהנות ממנו. אחרי שעה ומשהו בחברת הרקדנים הפולנים (סגנון הריקוד השלט: אפילפסיה סלקטיבית), אנחנו עדיין לא יבשים, ומחליטים לחזור להוסטל ולישון.

בלילה השני שלחתי אותה לבלות עם שני בלגים מהחדר, בשעה שאני הולך לישון מוקדם ולפנטז על השותפים הסקוטים החתיכים שלנו. החשבון הכללי הוא איפהשהו סביב עשרים האנשים שבאו ויצאו מאותו החדר בטווח של יומיים, ומה אומר, יקיריי, אם אלה החיים- נחיה, ועוד נגיד תודה. בינתיים מזג האוויר משנה את פניו. חמשת ימי השליקה האנושית שהתחוללו בְּאוּלִיצוֹת פולין פינו את מקומם לסגריריות ושברי סערה. כלומר, אם עד עכשיו לפחות שעות היום היו חמות והלילות קצת פחות, ימי קץ המסע הפולני שלי הם 'אַחֲרַי המבול', במובן של 'אַחֲרַי הולך המבול לכל אשר אפנה', שזה כבר קצת פחות נחמד, אבל אני כבר כל כך מתורגל בנושא, שאין מה להתרגש.

ללילה השלישי, האחרון שלי בוורשה, אני חורש מזימה מבריקה- היות והאטובוס שלי לאסטוניה יוצא מהרציף שלו ברחוב 'איפה זה' פינת 'לא, באמת, איפה זה?' בשש בבוקר, מוטב עלי לחסוך את הטרחה המטופשת של שינה. אני שם מבטחי בג'ני, אבל די מהר היא מודיעה לי שהיא רוצה דווקא לישון בלילה ההוא, כי יש לה תוכניות למחרת. ובגלל דברים כאלה, בנות היקום, ההומואים שלכם שונאים אתכן בסתר. רק שתדעו. בכל מקרה, אנחנו יוצאים לסיבוב בירה קצר ברובע התיירותי של ורשה, מה שמתגלה כמטופש מיסודו, היות וכל מה שיש ברבעים תיירותיים הן, ובכן, אטרקציות תיירותיות. יקרות. ומעאפנות. בסופו של דבר נמצא באר סטודנטים מקומי, בו טעמתי את הסלט המשונה ביותר שאכלתי בחיי (כרוב, בצל סגול וחסה, עם רצועות בקר קר, וצ'ילי מוחמץ חתוך לקוביות קטנות. היה דוחה ונפלא, אכלתי הכל) ויצרתי קשר עמוק ומשמעותי עם הבחורה הנוספת שנגררה איתנו- גרמניה חביבה בשם אוֹלה. ג'ני אפילו נטשה אותנו לקראת חצות, אבל קצת רגשות אשם (ועוד בוורשה) שכנעו את אולה לשבת איתי עד שתיים בלילה. אחרי שהתברר שסיפורי המלחמה מההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלה מרשימים בהרבה משלי, חזרנו להוסטל, וכבר חשבתי איך אעביר את הזמן לבדי בלובי, כש...
הבלגים הגיעו! כן, אותם בלגים שלא ממש יצא לי לפגוש, ועליהם הפלתי את ג'ני כדי לארגן לעצמי לילה אחד של שינה אנושית. וו-הו, איך שגלגל מסתובב לו. הבלגים- מנוֹאל וג'רום- העבירו את חלק הארי של היום שלהם בשתיה לשוכרה, והחליטו לחגוג את ההישג המרשים הזה בחצי בקבוק של ג'וני ווקר. כמובן שהצטרפתי לכוסית. החוק הלא-כתוב השני* של הקיום ההומואי הוא, שלא מסרבים למשקאות חינם מבחורים חמודים. חוקים אלה נכתבו בדם. אפילו אחד השותפים הסקוטים החמודים שלנו התעורר וישב איתנו זמן מה, ולמען האמת, היה ממש כיף. רחוק שנות אור מלהיות אחד התחביבים שלי, ואני לא חושב שלעולם ארגיש בנוח באחווה גברית מכל סוג שהוא, אבל באותן שעות, ובאותה הנסיבה- התאים גם התאים.

בחודשים אלה, נוהגת השמש הפולנית לזרוח לקראת ארבע בבוקר. בלילה הזה, שעבורי סיים את יום ההולדת הראשון שאשכרה לא ציינתי בשום צורה שהיא, הרמתי כוסית עם חבורה של זרים מוחלטים, וחשבתי שדווקא לא רע לי בכלל. אז לחיים, נתראה באסטוניה.

* החוק הראשון, אגב, הוא "בלי שיניים!", ודי לחכימא.


מסקנה אחת מתגבשת לקראת בואו של המסע הזה לקיצו: אני שונא צרפתים. בעצם, עזבו, למה להיות גזענים כלפי אומה אחת בלבד? אני שונא גם אמריקאים. מתעב אותם בזעם טהור וחייתי, שעוצמות האלימות האצורה בו מתאימות יותר לאוהדי כדורגל אנגליים או מכירת סוף עונה בזארה. בעצם, גם אנגלים אני שונא, וגם אוסטרלים (וניו-זילנדים, על הדרך, כי זאת לא באמת מדינה). למעשה, אני הכי שונא איטלקים. וספרדים, אלוהים, הספרדים הם בני אומה מקוללת וצריך לרכז אותם בכיכרות ולבצע בהם טיהור. אז אולי זו לא מסקנה מאוד הומנית (או מגובשת, לצורך העניין), אבל בהן צדק, מאסתי בבני התשחורת הפוחזים של אומות כדור הארץ. ילדי העולם כולו מוזמנים לרקוד במעגל על הקבר של נעמי שמר, אני גמרתי איתם.

תשאלו, 'עדן, מאיפה לך המשטמה הציונית הנלהבת הזאת, והאם שקלת להתמודד על משרת הסברה במשרד החוץ?', ואענה: 'תיכף ארחיב' ו-'לא'. בואו נתחיל עם קצת חומר רקע:

אמת, לא כתבתי פה מיליון שנה וחצי. אם אתם מכירים אותי אפילו קצת, העובדה שיש לי את סף הריכוז של יונק-דבש לא צריכה להפתיע אתכם. העדכון האחרון שלי היה מהאנובר, אי אז לפני חודש. אחרי האנובר ביקרתי בבריסל, איתרתי את אנטוורפן, התהוללתי בהולנד (אמסטרדם, רוטרדם והאג), לעגתי לליאז' (זה שוב בבלגיה, סיפור ארוך), פידחתי את פרנקפורט וכעת אני פורק עול בפראג. אוקיי, זה היה תיאור מאוד מסורבל, אבל העיקר שהבנתם איפה אני כרגע: פראג. אחזור על זה שלישית: פראג, צ'כיה. האביב של פראג, מהפכת הקטיפה, דילים במאתיים דולר פלוס ארוחת בוקר. אני לא יודע להסביר מה בדיוק גרר אותי לפה, למעט העובדה שהעיר הזאת קרובה לתחנות המזרח אירופאיות של אקורד הסיום במסע שלי, אבל האמינו לי שעל טעויות משלמים. נתחיל כך, שגם לפה הגעתי באוטובוס לילה. כיוון שורקנתי סופית את סוללת המחשב שלי בפרנקפורט (מה? היה נורא משעמם והיה לי המון זמן לחכות), נבצר ממני לקרוא את הוראות ההגעה להוסטל. צירוף מקרים קסום הוא, שההוסטל הוא אחד הספונסרים למפות התיירים המיניאטוריות שתחנת הרכבת הפראג מחלקת, וכך יכולתי, תאורטית, לדעת איפה הוא ממוקם. הגעתי אליו, ברגל ובאומללות רבה, בשמונה בבוקר, ונאמר לי שהצ'ק אין מתחיל בשתיים בצהריים. קיללתי את כולם והלכתי להסתובב.

בואו נשים את זה על השולחן: פראג משמימה. אם בהשלמת פערים עסקינן, אז דעו שגם בלגיה, מלבד כמה חנויות שוות באנטוורפן, היא ציה ריקה מתוכן. רוטרדם היא חור שחור אליו נשאבו כל מהגרי תבל והתרבות בו מורכבת מסטלנים חובבים ונשים ברעלות. ליאז' היא בכלל התמונה שצריך לשים במילון ליד ההגדרה של 'עיר מסכנות', אבל כל הנ"ל, מתישות נפשית ככל שתהיינה, מעניינות יותר מפראג. היא אמנם יפה מהן עשרות מונים, ידידותית לתיירים מהן (כן, ליאז', אני מסתכל אליך ואל תושבייך הפרובינציאליים) וזולה מהן, אבל מיי גאד, חמשת הימים שלי פה סרבו לזוז. יש סיבה שכל סוכני הנסיעות מציעים דילים לסופי שבוע בפראג, ידידיי, והסיבה הזאת היא, שכל פרק זמן מעבר לשלושה ימים הוא בזבוז מוחלט של זמן ומשאבים מנטליים. הותשתי פה עד כלות.
כמה נקודות חיוביות, כדי לא לקבל מיילים של נאצה מלשכת התיירות המקומית: השמש זרחה במלוא אונה החל מדקותיי הראשונות פה. שזה נחמד, כי זה גורם לבחורים, שאינם אני, להוריד חולצות. כמו כן, זה גרם לרביצה בשמש להפוך לבילוי העיקרי שלי, מה שיגרום לקרצינומה של תאי הקשקש להפוך לבילוי העיקרי שלי בעוד עשרים שנה. עשיתי גם פה את הסיור הרגלי החינמי המהמם, אותו עשיתי כבר בברלין ובאמסטרדם, ולמרות נסיונות ההגנה שלי (קרי, הימרחות קלה במקדם הגנה גרמני לפני היציאה מההוסטל), שבתי אחר הצהריים בגוון שני מהביל. מלוהט כשאריות הבשר על המנגל- אלה שאף אחד לא יכול לאכול אפילו שבהתחלה חשבתם שלא קניתם מספיק סטייקים - ניסיתי להציל את כבודי, ומרחתי שכבה נוספת לקראת שלוש אחר הצהריים. כל בעל עור לבן מכיר את האפקט - סבל נורא, והישרפות כפולה ומכופלת. אסור, אסור, אסור להימרח אחרי שכבר נשרפת, כי זה גורם לעור לעקצץ ולהיטגן ביתר שאת. אחרי עשרים ושלוש שנות לבנבנות הייתי כבר אמור ללמוד את הלקח, אבל היות ואני נחשף לשמש בערך פעם בשנה, אני נוטה לשכוח את הלקחים.



אז היה סיור, והיתה הסתובבות רגלית נרחבת בסמטאותיה הציוריות של פראג, ומה אגיד? אכן יפה היא כגלוית נוף. מה שבכל מקרה שפוי היה מעלה את השאלה, 'אבל מי רוצה לחיות בגלויה?', והתשובה היא, כמובן: אף אחד. באמת, הקיום פה נראה לי בלתי נתפס. כל לב העיר הזאת הוא מוזאון לא פרופורציונלי במידותיו, שכולו מרוצף לבנים משוברות. לא שזה עוצר את הפרחות האירופאיות מללכת פה בעקבי סיכה ומיני, אבל היי, זה תמיד מצחיק לראות סלובקיות נופלות על התחת. אגב תחת, אני מעוניין לציין שבהוסטל שלי, כמו בכל הקלישאות הכי איומות מסוף הניינטיז, אין מיזוג, מה שהופך את הלילות פה להמחשה מצוינת של קיומו של גזר במרק ירקות. איך אתם שורדים דברים כאלה בארץ, זה נשגב מבינתי. מובן לי שאני יוצא פה כלבה כפוית טובה, שהרי לא לפני פוסטים רבים ייחלתי להתבהרות חלקית ועליה בטמפרטורות, אבל קרייסט, כמה מיותר היה לצפות שמיזוג אוויר יהיה מעורב בעניין? אירופאים מפגרים.

אה, פסקת הפתיחה הפשיסטית שלי- לא, אלה לא משקעים מתקרית המשט. למעשה, אם אפשר, אני מעוניין להדחיק את כל הנושא ולטמון את הראש עמוק בחול מטאפורי. אלה כן משקעים משהות של ארבעה חודשים בחברת קריקטורות מגוחכות של טינאייג'רים מתלהבים, נטולי כל כבוד, אינטלקט או יכולת לנהל שיחה על כל דבר מחוץ לקיום הקטן והמתנשא שלהם. הייתי אומר שאני מאדים רק מלכתוב את זה, אבל יש מצב שהייתי די אדום מלכתחילה.

היות ופראג היא באמת פח ייקוש, ואינה מציעה שום בילוי שהייתי מחשיב לרגע כאטרקטיבי למי שגילו פחות מארבעים ושבע, אפשר כמעט להבין את הנהירה של אותם צעירים לפה רק מטעמי שכרות זמינה וזולה. ואכן, הבירה פה זולה, אבל וואלה, ממש סיבה מהממת לחצות את האוקיינוס, לשכור חדר בהוסטל, להסתובב כל היום עם מצלמות הצעצוע שלכם ולעשות פוזות-פייסבוק מול כנסיות. אני חושב שהחלפתי אולי ארבעה משפטים עם הדיירים האחרים בהוסטל, ואת שארית הזמן, אותה שארית מסטיקית של זמן בלתי מתכלה בישימון התרבותי הזה, ביליתי בליכסון מבטים מזלזלים וקריאת פוסטים ישנים בפרוג'קט ראנגיי. לפחות הויי-פיי פה זמין ואמין. אני באמת רוצה לפרגן לכם, צעירים מבטיחים שלי, ולקוות שכל עניין ההשתכרות והמסיבות הוא פאזה חולפת בקיום הבורגני שלכם, אבל אחרי כל כך הרבה דילוגים ממקום למקום, הבנתי שכל מה שמשתנה הוא רק הנוף. האוכלוסיה אחת היא: ילדים שסוחטים את היעדר הסמכות ההורית לשיא הבנאליות, ועוד עושים את זה בקול מאוד רם. כאילו, צ'יל דה פאק אפ, לא המצאתם כלום, אוקיי? להתשכר עד אובדן זיכרון, ועוד להחזיק מזה חוויה מרגשת זה משהו שמיציתי איפהשהו בכיתה י'. אם אלה היו כל החיים שלי, הייתי הולך ומטביע את עצמי בוולטאבה. זה, לכל הפחות, היה מהווה גרגר של עניין.

החלק העוד-יותר עצוב בפארסה הזאת הוא, שהילידים מתים על זה. כל עיר אירופאית שמכבדת את עצמה מציעה סבב-בארים לצעירים בהוסטלים. אותו סבב כולל קיפוץ מפאב לפאב בלווית בחורה מקומית, בדרך כלל בגופיה וסנדלי פקאצה, גמיעת חצאי ליטר של בירת הבית בחמישה מקומות שונים, ומדי פעם שוט של כּמוֹדְקָה לניקוי החיך. שמעתי חבר'ה בהוסטל מתגאים בכך שעשו שלושה סבבים כאלה, חלקים נרחבים מהם בלתי-ניתנים לאישוש, וכל מה שיש לי לומר הוא: פחחחח. כל יציאה כזאת כרוכה בתשלום של ארבעה עשר יורו וענידת צמיד מפלסטיק. תכל'ס, איבדתם אותי כבר בצמיד מפלסטיק (זה לא בומבמלה, ואני לא ילדת שאנטי מיהוד), אבל קיבנימט- ארבעים ושניים יורו זה כמעט חצי שעה אצל זונה באמסטרדם. זה שניים וחצי לילות בהוסטל טוב, זה... פאק, זה הרבה בגדים שווים, או ארבעה סרטים בקולנוע או כל דבר אחר שהוא לא התעללות בכבד שלכם! לעזאזל, פקחו את העיניים ותמצאו לעצמכם קיום, מריונטות ריקניות שכמוכם.

מה עוד? אה, אין לי עוד כוח לתיירים שמצלמים הכל. יא רבי, תעשו גוגל אימג' ובואו נגמור עם זה, טוב? כאילו, כמה אפשר? פראג היא עיר המסתור הגרועה בעולם, כי אי אפשר לפסוע בה סנטימטר בלי להיכנס בפריים של איזה צרפתי מיוזע עם קודאק, שחי בסרט שהוא הלמוט ניוטון או משהו. חביביי, הכל צולם ותועד מכל זווית אפשרית. אני לא יודע מה אתם מתכננים לעשות עם התמונות כשתחזרו למולדת המפגרת שלכם, אבל לט'ס פייס איט- כמה מסעיר זה כבר יכול להיות? המקסימום שתוכלו לעשות הוא אלבום דקורטיבי, שאף אחד מחבריכם לא ירצה לדפדף בו כי גם הם היו בפראג, וגם הם צילמו בדיוק את אותו הגשר. אין כל חדש תחת השעון האסטרונומי, זה מה שאני מנסה לומר, אז מדוע לדחוף לי את העדשות שלכם לפרצוף? ממילא אין רמזורים בעיר הזאת, אז חציית כביש היא גם ככה אקסטרים ספורט. למה להוסיף חטא לפשע ועוד לגרום לי כל פעם להיעצר כדי לא לחבל לכם באימג'? שאלות רבות וטובות, הדיון בהן בטח מרתק. כלומר, אם חסרה לך אונה במוח.

אוי, זה היה לא פשוט. התחנה הבאה במסע שלי היא תחנה מתבקשת למדי, לאור גיבוב התלונות היוקד הנ"ל. אני אורז את מיטלטליי ומצפין ל... פולין! יה, בייבי. רגשות אשם, נטיה להפסיד במלחמות וצעצועי עץ - זה החומר ממנו עשויים חלומות. אחלו לי הצלחה.

נ.ב. כדי לא להפוך את העיר הזאת לבזבוז מוחלט של ימיי בניכר, קניתי פה המון שטויות. לא, שום דבר מתוצרי הזכוכית המקומיים, אלא יותר בכיוון של תוצרי טופ מן ה... בנגלדשיים, או איפה שזה לא יהיה שמייצרים את זה.


אם אדרש להתחכם (ולמה להידרש, כשאני עושה זאת בהתנדבות ובחדווה?), אומר שהתגרמנתי לחלוטין, ומציתי. אמנם נוח לי מאוד שהשפה כבר לא נשמעת כמו בליל יריקות וחריקות, ושאת רוב הרשתות הארציות- דראגסטורים, מאפיות, חנויות בגדים- אני כבר מכיר על מחיריהן ותכולתן. הגעתי ליחסים מצוינים עם האתר של החברה לתחבורה ציבורית, ואני כבר כמעט מבין כששואלים אותי אם לקחת או לשבת. בקיצור, היה מאוד מסביר פנים בגרמניה, וזה כנראה השלב האידאלי עבורי לקום וללכת. מזוכיסט, נו מה. את חורף ימיי בגרמניה העברתי בהמבורג והאנובר, שתי ערים נאות ויעילות, ששמותיהן מתחילים בה"א. צירוף מקרים? כן, עד כמה שידוע לי.

המבורג היא עיר נמל בחלקה הצפוני של גרמניה. אם נגזר עליכם להיות מחוברים בעבותות לתודעתי המרפררת ללא-הרף, אתם בוודאי יודעים מה "החמישיה הקאמרית", ומכאן שגם אני, חושבים על ערי נמל. בדיוק- זונה של מלחים. החלק הלא-לגמרי מפתיע בסיפור הוא, שבנוסף לאותו נמל מכובד, המבורג אכן ידועה בהיכלי הזונות וההרפס שלה, א-לה רחוב החלונות האדומים של אמסטרדם. יש לכם שלושה ניחושים לגבי מיקום ההוסטל שלי. סתם, לא בדיוק באותו רובע, אבל מאוד לא רחוק ממנו. אני חושב שכבר הובהר כאן בעבר, שכדי לאפשר את הלינה הזולה בהם, הוסטלים ממוקמים לרוב באזורים הפחות נחשקים בעיר. מכאן יחסיי החמימים עם האוכלוסיה הטורקית המקומית והחיבה שלי לגז מדמיע.

הגעתי להמבורג אחרי תקרית בלייפציג 2- נקמת הסינוסים, חרוך מעייפות. בשארית כוחותיי עוד זממתי לעשות כביסה, אבל המכבסה המקומית נסגרה לרגל שיפוצים, כך שכל שנותר לי לעשות הוא למצוא שווארמיה מקומית וללכת לישון בתשע. היום השני כבר היה מסעיר בהרבה- סיבוב קצר בעיר חשף אותי לרובע הקניות, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אני לא ידוע כבחור שמצטיין בדחיית סיפוקים. אם נעקצתי, אני אגרד. אם אני רוצה, אני לוקח. זו אולי מנטליות שאופיינית יותר לילד בגיל בית הספר היסודי, אבל זה מי שאני. הסטואיות היא ממני והלאה. למרות כל זאת, הפגנתי חת'כת איפוק במסע עד כה- למרות חשיפה חוזרת ונשנית לרבבות חנויות, לא קניתי הרבה, וכל אותן רכישות נעשו באצטלת ה"אבל אני צריך את זה". קניתי בעיקר דברים חיוניים להישרדות בחורף האירופאי- צעיף, כפפות, משקפי שמש זולים (כאמור, קר כמו ארוחה משפחתית אצל הדודים, אבל השמש מסנוורת במלוא אונה) וגם כמה דברים פחות הכרחיים, שהצלחתי לתרץ לעצמי. בהמבורג קרסו כל המחסומים, ונעשיתי עבד נרצע לתאוות הצרכנות הבזויה שלי. כמה נרצע? ובכן, כדי לכפר על חטאי השופינג שלי, השלכתי זוג ג'ינס וחולצה ארוכה דמוית-דלתא לפח. אל חשש, זה היה אחד מאותם פחים לאיסוף בגדים, שהעירייה נוברת בהם ומעבירה את תכולתם להומלסים המקומיים, כך שאפילו הרגשתי קצת טוב עם עצמי. בעצם, הרגשתי נפלא עם עצמי, יודעים אתם למה? כי אותם בגדים נזרקו כדי לפנות מקום לשכיות החמדה משובבות הלב והנפש האלה:

  • ג'ינס כהה מH&M, שעוד איכשהו נופל בקטגוריית 'דברים שצריך', כי הוא גם כהה מכל שאר הג'ינסים שלי, גם צר ברגליים ולכן הן לנעליים שטוחות והן לגבוהות, וגם היה בהנחה, שזה כבר בכלל סימן משמיים. חוץ מזה, שהייתי כבר בחו"ל כשפתחו את הסניף הישראלי, אז מבחינתי זה לא נחשב למשהו שיש בארץ.

  • טי שירט ממוחזרת (לוקחים פריטים ישנים, תופרים ומשפצים אותם קלות, ומוציאים שוב לשוק תחת מעטה כבד של וינטג' ותג מחיר נאה), קצת קטנה עלי, אבל מתקבלת על הדעת עם חולצה ארוכה מתחתיה.
  • טי שירט בגזרת אפודה בחום-אפור כהה, שכנראה תתאים רק לימי החורף בארץ, ועושה לי אחלה כתפיים.
  • ז'קט שחור, שגם אותו כנראה לא אעטה לפני החורף הבא, אבל הקניה שלו היתה כה מספקת. לא היתה חנות אחת בגרמניה, ולו הסניף המזערי ביותר של הרשת הכי עלובה, שלא ביקרתי בו והפכתי את קולביו בחיפושיי אחר ז'קט או בלייזר. אני סובל מחוש אפנתי של קלישאת טינאייג'ר אמריקאי, והחלטתי שלא עוד. החיפוש אחר משהו, שגם לא יהיה יקר מדי, וגם לא קשיש מדי ובעיקר שלא יגרום לי להיראות כמו דייל או חתן היה מתיש, אך סופו טוב. מעתה, כשארצה להיראות קצת פחות קז'ואל, אזרוק על עצמי את ז'קט הקסמים הזה, ובן רגע איהפך למבוגר, מתוחכם ואנין. כל שלושת הפריטים האחרונים נרכשו בחנות האם של צ'יפ מאנדיי, והעובדה שאין להם ייבוא סדיר לארץ? צ'רי און טופ.
  • כל הוסטל שביקרתי בו עד כה העניק מפה של העיר, ובדרך כלל צוינו על אותה מפה כל מיני עסקים וחנויות, שנתנו חסות חלקית להדפסה, או סתם מצאו חן בעיני המוציאים לאור. על המפה ההמבורגית שלי הופיעה חנות יד-שניה בשם 'הוט דוגס', שחשבתי שהלוגו שלה מגניב. הסתבר שהיא קרובה להוסטל, אז יצאתי לחקור אותה מקרוב, ואחרי כשעה של בהיה ומדידה, קניתי חולצה ארוכה עם דיטייל מראשית הניינטיז. אני מתעב את המינוח "דיטייל", אבל להגיד "אפליקציה" נשמע לי ערסי. היוועצות עם ידידיי המלומדים אולי תצליח להגדיר את זה טוב יותר.
  • עוד מ'הוט דוגס': נעליים פקיסטניות. כלומר, אין להן מראה פקיסטני במיוחד, אבל הן יוצרו בפקיסטן, והן כחולות עם תפרים אדומים מקסימים.

שוב, את החולצה כנראה לא אלבש עד החורף הבא, והנעליים קצת לוחצות, אבל אתם יודעים מה? חלק נכבד מתהליך החיפוש והקניה הוא אלמנט הבעלוּת; הידיעה שלי יש משהו שלאחרים אין. אני תוצר של המערכת הקיבוצית ותמיד ראיתי עוד שלושה או ארבעה ילדים, נערים וגברים לובשים אותה חולצה כמו שלי. כל זה עוד לפני שנכנסנו בכלל לסוגיית הילד השלישי במשפחה, אחרי שתי בנות. בילדותי לבשתי כל מיני פריטים בהשראת "גלגולו של מעיל", שעברו חמש ידיים ( וגם זרועות וצווארים) לפני שהגיעו אלי. בקיצור, אני אוהב דברים שרק לי יש. מנטליות בית ספר יסודי, כבר אמרנו. גם ההיסחבות באותם בגדים במשך חודשיים נתנה בי את אותותיה, וחשתי בחילה רוחנית בכל פעם שנחשפתי לערמת הבגדים המוכרת בתרמיל. כך אף הסברתי באריכות למוכרת החביבה ב'צ'יפ מאנדיי', שאמנם לא נראתה מעוניינת בכל תולדותיי, אבל בעיה שלה. כדי לקשור לעצמי כתרים מינימליים של כבוד וריסון, אציין שבהמבורג יש סניף של 'אורבן אאוטפיטרז', מה שבכל יקום מתוקן היה גורם לי ליפול מהרגליים ולמות מאושר, אבל איכשהו הותיר אותי רק חצי נלהב.


אוי, זה היה ארוך. ועוד לא הגענו לחלק בו קורים דברים. מיי גאד, זה כמו פרק של "גוסיפ גירל", שכל מה שאתה זוכר ממנו הוא שנלבשו בו בגדים יפים, אבל גם תחת איומי אקדח לא תצליח לספר מה היתה העלילה. חיי- מסכת ארוכה של לחוש את עצמי בלייר וולדורף.

בהוסטל פגשתי את ברנדון ושרה. בתחילה חשבתי שהם מטיילים יחד, אבל אז גיליתי שהם כאלה חביבים ואדיבים זה לזו כי היא אמריקאית והוא קנדי. להלן אנקדוטה שמסבירה את זה היטב: אחרי ערב שלם של היכרות, החלפת חוויות, דיונים מעמיקים בנושאי דת וקריירה אגב ישיבה בפאב מקומי, שרה לא זכרה את השם של ברנדון. שזה בסדר, גם אני לא הייתי סגור אם זה "ברנדון" או "ברנן", אבל לפחות היה לי כיוון כללי. וזו, חביביי, תמצית ההיכרות בהוסטלים. במשך אותם רגעים, שעות, ימים, אתה ושותפיך יכולים להיות חברים מאוד טובים. אתם עשויים לגלות שיש ביניכם הרבה מהמשותף, או שיש לכם היכולת להעביר ערבים מאוד נעימים ביחד. צפון אמריקאים מצטיינים בזה, עד שכמעט מאמינים שאכפת להם. אבל שְנו על זה לילה, מה שנקרא. לְאורַן האכזרי של קרני השמש הראשונות תמצאו את עצמכם מתהפכים במיטה, ותוהים: רגע, מי זה פה מולי? סטוץ של ידידות.

נראה לי שזו אחת התגליות הכי מפכחות שהיו לי במסע. לפני צאתי, באמת דמיינתי את עצמי רוקח חברות-אמת עם אותם זרים מסתוריים ונעימים. השליתי את עצמי שאוכל לרקום קשר ארוך טווח עם אנשים, רק משום שבאותו זמן היינו באותו מקום. למען האמת, כולנו רק מעבירים את הזמן לפני שנחזור לחיים האמיתיים שלנו. מתי מעט מכל ציבור התרמילאים הם אנשים שחיים בניתוק מוחלט, בלי משפחה, עבודה או חוג חברים שהושאר מאחור. רובנו עושים דברים, ואז מזדרזים לדווח עליהם לכל מי שאנחנו מכירים מהבית (אהמ-אהמ). החיים האמיתיים הונחו בHold עד שחיידק הטיולים הזה יצא לנו מהמערכת, ונוכל לחזור ולהיות ברגים קטנים וצייתניים. שזה לא כזה נורא, אגב. נשמע כאילו אני מוקיע פה את כל השיטה, וחלילה לי. אני נהנה להיות אותו בורג. מנקודת המבט הנוכחית שלי, הברגים נראים כמו חיות קסם אציליות, ואני משתוקק לחזור ולהצטרף לעדר שלהם. אבל בינתיים, כל עוד המרחק מהשגרה מעיק (מעניין, הרי בדיוק בגלל זה נסענו, לא? כדי לחמוק מהשגרה?), אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שלא יכאב. הווה אומר, קשרים סוציאליים מנומסים עם אנשים שאת שמם אתה לא זוכר.

בערב הראשון יצנו שרה, ברנדון ואנוכי לאותו אזור ידוע לשמצה של ניאופים והדחות לחטא- הריפֶּרְבַּאן (Reeperbahn). בערב השני הצטרפו אלינו שני אוסטרלים- סקוט ולי(י), מה שכבר הפך את כל האירוע לפסטיבל קיפוץ מפאב לפאב, בניסיון למצוא אחד שהוא גם לא סליזי מדי וגם מגיש מבחר מספק של בירות. לא יודע כמה אתם מסתובבים ברחובות אפופי זונות בערים אירופאיות, אבל קשה למצוא בהם מקומות לא סליזיים, אוקיי? מה שאפשר למצוא בהם, והרבה, זה פאבים עם זמרים מקומיים שעושים קאברים לבקסטריט בויז. הו, הלוואי שהייתי ממציא את זה, והלוואי עוד יותר שמישהו מאתנו היה מספיק פיכח בשביל לתעד את השירה ההמונית של I want it that way, אבל צר לי. תצטרכו להאמין לעדותי המפוקפקת בנושא, אבל טראסט מי- זה היה קסום. בסוף הערב החלטתי שאני רוצה להתחתן עם סקוט, ולתת ללי(י) לגור במרתף שלנו. אגב, הסיבה שאני כותב את השם שלו ככה, היא משום שמבטא אוסטרלי נהיר לי בערך כמו ברייל. הוא אמר לִי, כמדומני, אבל משך את היו"ד, ולכן עד עולם ייקרא לי(י). זה בסדר, ממילא הוא לא יאוזכר פה יותר.

ברנדון לא חדל מלפטפט על הריפרבאן הארור הזה, מה שכמובן הביא אותי להגיד שהוא סובל מ- Reeper Madness. חה! אני חושב שבשמיעה ראשונה הוא לא קלט את זה, אבל בבוקר היום האחרון שלנו הוא הבטיח לעשות מזה סטטוס בפייסבוק. בדקתי, אגב, והוא שקרן. חוטב עצים קנדי, חובב מייפל, בריאן אדמס, טרנס ופיליפ, ושקרן מטונף. בכל מקרה, פזור התפזרנו לנו לדרכינו. אחרי שלא הצלחתי להתאפס על כיוון קונקרטי להמשך המסע, ואף טרחתי לקטר על כך בפני כל מי שנקרה בדרכי, וירטואלי וממשי כאחד, החלטתי לנסוע להאנובר. התכוונתי לקצר טווחים לקראת נסיעת הרכבת או אוטובוס שלי לבלגיה, וגם הרגשתי שהמבורג עוד תעלה לי כסף רב אם לא אמלט ממנה בזמן. בדיעבד, היה עדיף למצוא משהו אחר לעשות. לבלוע כרית סיכות, למשל.

היכונו, זאת הולכת להיות הלא-חפירה הראשונה מסוגה בבלוג: לא נהניתי בהאנובר. אינני ממליץ עליה לחבריי. לא משום סיבה ספציפית אלא סתם, היעדר של כימיה בין אדם לעיר. קורה. בעיקר כשהעיר היא הנתניה של גרמניה, מכילה ערסו-פריקים ופָּאנְק-אצות (הכלאה בין פאנקיסטיות לפקאצות. נא להפיץ את זה, אני רוצה להתפרסם גם מחוץ לקנדה) ואפס מוקדי עניין למי שלא נמצא בה לוועידה בנושא ברזים או משהו. משהו טוב שכן קרה בהאנובר: לא דרסה אותי משאית. עוד משהו: ביומי האחרון, אחרי הצ'ק אאוט מהכמוסטל המשונה בו שהיתי ומשהו כמו עשר שעות לפני הרכבת שלי חזרה להמבורג (כן, בנוסף לכל עוד חזרתי להמבורג בשביל האוטובוס לבלגיה. כבר אמרתי שלא נהניתי?), נערך בעיר מרתון. שפע מכנסוני לייקרה בגזרות מדאיגות, חשש להתמוטטות קשישים ברחוב והאופציה להניף ידיים ענקיות מפוליאוריתן מוקצף? בטח שהלכתי. היה היסטרי.

שמש עולה, יורד גם על הליל. רכבת עֳרְבִית החזירה אותי להמבורג, שם המתנתי כשעה וחצי לאוטובוס לבריסל. אם תהיתם מה משך הנסיעה מהמבורג לבריסל באוטובוס, הנה התשובה: תשע שעות. לקחתי שני כדורי שינה וזה עבר דווקא בסבבה. עכשיו נשאר לי לבדוק מקרוב כמה ופלים בלגיים, ונראה לי שאני מסודר.


אחרי סחרחרת הפלאים שהיא ברלין, נסעתי להתאוורר בעיירת הקיט וההריסות, דרזדן. המניעים שלי לבחירה דווקא בעיר הזאת היו כדלקמן:
1. היא די קרובה לברלין, ולכן נסיעה אליה לא תאלץ אותי להיסחב עם התרמיל העצום שלי ביותר מדי תחנות רכבת.
2. שניים מהספרים האהובים עלי, בית מטבחיים 5 וקרוב להפליא ורועש להחריד מקדישים פרקים שלמים להפצצת העיר.
3. אמנדה  פאקינג  פאלמר .
ובכלל, הרשו לעצמכם לגלגל את השם 'דרזדן' על הלשון. לא נשמע מסתורי? אפלולי משהו? איפהשהוא החיבור בין הגרגור של הרי"ש והמילה 'זדון', בשילוב כל ההקשרים ההיסטוריים של העיר, גרמו לה להיראות בעיניי כמקום מאוד מושך. תהא החלטה זו לקח עבורכם, ילדים: אל תסעו למקומות רק בגלל תחנות תרבותיות בחיים שלכם (בדיעבד, זה שיעור שהיה מוטב לי להפנים כבר בעקבות זלצבורג), לא משנה כמה אפּיל יש לשם שלהם.
אין הרבה מה לעשות בדרזדן, אוקיי? זאת עיר קטנה, יפהפיה ומשעממת. חובבי האמנות ימצאו בה שלושת-רבעי מוזאון, חובבי ההריסות ישמו לגלות בה את כל העיר העתיקה (המשוחזרת כמעט כולה, אחרי שהוחרבה באותה הפצצה מפורסמת במלחמת העולם השניה) וחובבי הקניות ישמחו לגלות בה, ובכן, קניון. כל אלה שוכנים בבטחה בעברו הדרומי של הנהר, בעיר העתיקה. בגדה הצפונית מצויה העיר ה...חדשה? לא יודע, נשמע משונה להגיד את זה. בכל מקרה, הנאושטאט, בה באמת אין שום דבר אסתטי במיוחד, אבל שם היה ההוסטל.

אחרי חודשיים בניכר, כבר מותר להודות: אני נווט מחורבן. תנו לי מפה, ואני כבר אצליח ללכת לאיבוד. לעולם אני בוחר את היציאות הלא-נכונות מתחנות הרכבת, רחובות שזכרתי במראה ובשם תמיד נעלמים לי כשאני חוזר לחפש אותם. בכל פעם שאני מתבקש לספק שעת הגעה משוערת להוסטל, אני מפרגן לעצמי לפחות שעה להתברברויות אינסופיות ברחובות העיר. ההוסטל בדרזדן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת: הוא ממוקם כחמש-מאות מטרים מתחנת הרכבת, ובשביל להגיע אליו ברגל כל מה שנדרש הוא ללכת בקו ישר חמש דקות ואז לפנות שמאלה. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר מארבעים דקות, במהלכן הספקתי גם לקחת חשמלית בכיוון ההפוך מזה שנדרש לי. 

חשמליות, אגב, הן עיקר התחבורה הציבורית בדרזדן ובלייפציג. אני מניח שבערים יותר קטנות קל להשתמש בכלי המשונה הזה, כי הוא מנצל את אותה התשתית של התחבורה הפרטית (קרי, כביש). לי זה עשה בעיקר אסוציאציות לתחילת המאה העשרים, אבל שיהיה. היו להם חיים קשים במזרח גרמניה, אני מוכן להתחשב בכמה נכויות. מה גם שאם מסתכלים, למשל, על קווים של אגד, פתאום חשמליות נראות כמו שיא הטכנולוגיה והנוחות. עניין של פרופורציה, אני מניח.

על כל פנים, ההוסטל בדרזדן: מגניב לגמרי, והכיל את אחת מנשות הצוות הלבביות ביותר שנקתלתי בהן במסעי. דְרֶיַה, אם חס וחלילה תלמדי לקרוא עברית יום אחד (ואני יודע שלא, לכן אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרות כאלה)- אני רוצה לעשות לך ילדים מקועקעים וענודי עגילים, תודה. אותה דריה סיפרה לי, שיום שני הוא היום השוקק ביותר בחיי הלילה המקומיים, ורק בו שווה לצאת. לא ששאלתי, אבל ככה זה עם אנשים נחמדים, לפעמים הם נסחפים באינפורמציה שהם נכונים לתת. את אותו המידע היא מסרה גם לאחד השותפים שלי לחדר, ברזילאי לוהט בשם דאגלס, שבדמיוני כבר רקמתי לנו עתיד משותף בו הוא יעשה דברים ואני רק אשב ואצפה בו. לא שהתקשורת בינינו היתה נפלאה, או שיש לנו תחומי עניין משותפים או שהוא בכלל בקטע של גברים, אבל הו, כן. יום יבוא וכו'. לאור ההמלצות הנחרצות החלטנו דאגלס ואני לצאת ביום שני בערב, ולקחנו איתנו גם את אית'ן, השותף הנוסף לחדר. היה לנו מעין בונדינג גברי מאוד בסיסי ודי גמלוני, אבל היה נחמד. שיא הערב היה בהחלטה להזמין בירה זרה ולקוות שהיא לא לגמרי דוחה. הצד החיובי: היא לא היתה לגמרי דוחה. הצד השלילי: היא לא היתה בכלל בירה, אלא מעין תסיסת שעורה נטולת אלכוהול. כמו בירה שחורה, רק קצת יותר מתוק. מכיוון שעדיף למות מאשר להיתפס בפאב עם בקבוק בירה שחורה, מיהרנו להחזיר אותם למלצרית, שרק אמרה: "כן, זה נראה לי ממש משונה שהזמנתם את זה, אבל היי, אתם עדיין משלמים על הבקבוקים".

דאגלס עזב יום לפניי ולפני אית'ן, מה שהשאיר לי קצת זמן איכות עם אותו בחור מסתורי. אני אומר 'מסתורי' כי לקרוא למישהו 'פחחחח' זה גם לא מאוד רהוט וגם מעליב. אבל כן, וואו, פחחחח. קנדי חובב מד"ב, חובב פוליטיקה (ישבתי במשך שעה והאזנתי להרצאה על שיטת הבחירות הקנדית, והחלוקה בין בתי המחוקקים שם. המסקנה שלי היתה: לאן נעלמה סלין דיון?), חובב לבישת בגדים מכוערים ותחזוקת תסרוקת לא מחמיאה. הסתדרנו נפלא, כמובן. בעיקר מטעמי נימוס, אבל גם כי שנינו יצורים שלא לגמרי משתלבים במרקם החברתי של התרמילאים הממוצעים באירופה. כשהוא חלק בחדווה כל מיני סיפורים חצי-סדיסטיים מתקופת שירותו הצבאי, אמרתי לו שאין בזה שום דבר מצחיק בעיניי. אני שם לב שאני משחק פה הרבה על קלף שירות החובה שעשיתי. אני מתעייף רק מלשמוע את עצמי מזכיר את זה, אבל אין גם דרך אלגנטית להתחמק. רוב המטיילים פה הם בחופש מהאוניברסיטה, או אחרי תואר ותוך כדי פילוס דרכם בעולם המקצועי, ואני בקושי סיימתי תיכון. לפעמים אני חושב שכל הקלישאות על תהליך ההתבגרות המרוכז והברוטאלי שצה"ל מעביר אותך הן לא נכונות, כי אני מרגיש מאוד ילדותי בחברת אנשים שראו, למדו ועשו. אבל, וזו בעצם הפואנטה של כל האנקדוטה, כששמעתי את הסיפורים שלו, ולא יכולתי אפילו לשניה לחשוב שהם קצת משעשעים, הבנתי שכן התבגרתי. אני אולי לא מרוצה מהתוצאה (וזה בסדר, זה תהליך ארוך, עובדים על זה), ואולי לא עשיתי רק בחירות נכונות, אבל אני לא מתחרט על שלוש השנים ההן; הן הפכו אותי לאדם הרבה יותר מגובש, גם אם לא למדתי במהלכן להרוג אדם במו ידיי. או לנווט, כפי שהובהר לא מזמן.

ההיי-לייט האמיתי של השהות בדרזדן הוא הפארק המקומי. נראה כאילו אני כותב פה יותר מדי על פארקים, ואני מתנצל אם גם לכם כבר יש בחילה רק מעצם אזכורם של עופות מים. אבל אפשר להירגע: אין ברווזים וברבורים בפארק הנ"ל. למעשה, אין הרבה בפארק הנ"ל, וטוב שכך. זה משטח דשא רחב ידיים, אליו נוהרים כל אנשי העיר בשעות ארוחת הצהריים או בסופי שבוע. משפחות עם ילדים, סטודנטיות עם ספרי לימוד, אנשים עם פריזבי או שערֵי כדורגל מאולתרים- כולם נאספים ומתמסטלים משמש האביב הפתאומית. ואני הלא ידוע במשיכה שלי לכל מקום שעשוי לגרום לי למלנומה לפני גיל שלושים וחמש, ולכן גם אני התייצבתי והתיישבתי. אחרי שבועיים של צינה יחסית בבירת גרמניה, חשתי הזדהות פתאומית עם אלה שמגדירים עצמם כטיפוסים של קיץ. אישית, אני בכלל טיפוס של חללים סגורים וממוזגים: אני נקלה כטוסט גם אחרי דקה בשמש חורפית, וזיעה גורמת לי למחשבות אובדניות. למרות הכל, מצאתי את עצמי כמעט עורג לשמש ישראלית יוקדת, והייתי מוכן להסתפק בכל תחליף מקומי. אחרי שעתיים של קריאה אלגנטית בפרהסיה הרגשתי מאוד דרזדנאי אורגינלי, עד ששמתי לב שכולם, אפילו חבורות הפריקים השיכורות ביותר, באו מצוידים בשמיכה. אני חשבתי שזה לא כזה נורא ללכלך את המכנסיים בקצת כתמי דשא, אבל נראה לי שתושבי המקום נענשים בהצלפה אם זה קורה להם.

לא יודע מה אתכם, אבל אני בכלל רציתי לנסוע להמבורג. תכננתי להגיע לשם אחרי ברלין, אבל כל הבלה בעקבות ענן התופת הוולקני של אש היגהנום גרמה לכך שלא הצלחתי למצוא מקום נורמלי לישון בו, אז נסעתי לדרזדן, בחושבי שבוודאי אמצא חדר כלשהוא בהמבורג בהמשך השבוע, אבל אותו אובך משוקץ של אבק מורדור  סירב להתפוגג, אז נסעתי ללייפציג.

בחיי שאפשר לעשות קאט אנד פייסט על רוב מה שכתבתי כרגע: בלה-בלה-בלה עיר מאוד יפה, מאוד קטנה, לא הצלחתי למצוא את ההוסטל והוא היה לי פאקינג מול העיניים, נהר, אגם, פארק מרהיב (עם ברווזים, תודה לאל), היצלוּת בשמש, הליכה, הליכה, הליכה, אייץ' אנד אם (התאפקתי), הליכה, קבב. זה תופס לגבי רוב הערים האירופאיות, ולייפציג היא בערך האחרונה שתנסה לשבור את הקונבנציה. אבל כדי לא להוציא אותה באור אפרורי לגמרי, הנה שלושה סיפורים מסמרי שיער ומתיקי נשימה:

באחד הלילות הגיעה משלחת של מסיבת רווקים להוסטל. אני ישבתי בלובי כדי לקבל קליטה טובה יותר לווי-פיי. ניגש אלי החתן לעתיד והחל משוחח עמי בגרמנית. אמרתי לו שאני לא דובר גרמנית, וזכיתי להסבר רצוץ על החתונה המתקרבת והמסיבה המטורפת שהם עורכים. מסתבר שהם באו מברלין (שזה בערך כמו להתגורר בתל אביב, ולערוך מסיבת רווקים בפרדס חנה) ושאם אחוז האלכוהול שלהם בדם מאפשר באופן חוקי, ולו לרגע, נהיגה, הם כולם הופכים לדלועים. אז הם שתו המון, ודיברו איתי גרמנית, ושאלו אותי מאיפה אני. אז עניתי. הם שאלו שוב, כי שיכורים נוטים שלא להקשיב למה שאתה אומר ועניתי שוב. אחרי כמה דקות ניגש אלי אחד מהם, שנראה יחסית פיכח, וניסה להתנצל על ההפרעות החוזרות ונשנות. אמרתי לו שזה לא כזה נורא, ושייהנו. רואים איזה יופי? יצאתי גם זורם וגם מסכן באותו משפט. פאסיביות-אגרסיביות זה זהב טהור. הפעם השלישית שהם באו לערוך איתי היכרות היתה רגע לפני היציאה שלהם העירה. החתן שאל אותי שוב מאיפה אני, ואחד מחבריו הזדרז לענות לו 'ישראל', הביט בי ואמר 'אבל פה אנחנו אוהבים את אדולף'. קלאסה.

עלילה מרתקת שניה היא על התספורת שלי. היא לא באמת מרתקת, אבל מדובר בתספורת מאוד מכוערת, שכבר התבכיינתי עליה רבות בפייסבוק. יש גם תמונות, ואני ארשה לפרסם אותן אחר מותי. אולי. התספורת האמורה הוענקה לי על ידי צעירה צחקקנית בשם וונדי, שלא דיברה אנגלית וזכתה ממני להרבה יותר מדי סימפטיה, כשלוקחים בחשבון את העובדה שהיא גרמה לי להיראות כמו מכרסם מרוט. הערת צד מפתיעה: ידעתם שהשם 'וונדי' תועד לראשונה בספר פיטר פן? כלומר, ג'יימס מת'יו ברי פחות או יותר בדה אותו מליבו, ואיכשהו זה תפס. לא שזה קשור בכלום לאותה כלבה, אבל זו האסוציאציה הראשונה שעולה לי. זו , אגב, השניה.

וקינוח: בלילי האחרון יצאתי למסיבה. למה? כי הייתי צריך. וכי בניגוד לכמה ערים קודמות, בלייפציג לא ממש מצאתי את עצמי, אז החלטתי להתערות בקהל ההומואים המקומי. בירור קל באינטרנט מצא לי מסיבה שנערכת אחת לחודש, כל פעם בתמה אחרת. הנושא הפעם היה קאובויים, ומכיוון שג'ינס וחולצה משובצת יש לי, התקלחתי, החלפתי בגדים ויצאתי. היה... פפפף. לא משהו. הרבה טינאייג'רים, מעט קהל יחסית לחלל העצום, ואזור ריקודים ייעודי ברוחב של ספה מאיקאה. קיצר, מבאס, אבל חיוני. שוב 'למה'? כי אחרי תקופה די ארוכה של שגרה טובלת בסטרייטים משעממים, הצנעת החיבה שלי לפופ מזוויע וריקודים, היה כמעט הכרחי לצאת לאנשהו. אז מסתבר שאני לא מאוד פופולרי בגרמניה, היות ואת אותה כמות של תשומת לב רומנטית הייתי מקבל גם בערב ריקודי-עם באגודה למען העיוור, אבל היי, הג'ינס האמור עושה לי רגליים ממש רזות, אז לא הכל נורא.

חזרתי להוסטל לקראת שלוש וחצי, לוקח בחשבון שיש לי עוד רכבת לתפוס בבוקר. לא לוקח בחשבון שמתישהו באותו יום זכיתי לשותף חדש. אותו שותף היה הר אדם חשוף בשר, שנחר כל כך חזק, עד שלכמה רגעים חשבתי שהוא עושה את זה בכוונה. אם אכן כך הדבר, והכל היה העמדת פנים- כפיים לו על ההתמדה. אפילו הקלטתי אותו בטלפון, מתוך כוונה להשוויץ בזה יום אחד במהלך שיחה טיפוסית של סיפורי זוועה על שותפים בהוסטלים. במשך ארבע שעות הצלחתי לישון אולי עשרים דקות, כי לא רק שהנחירות היו כה רועשות, הן גם היו בקצב לא קבוע. ולוו במלמולים, בעיטות ופלוצים. כשלא רציתי למות, זה היה כמעט מצחיק. בבוקר גייסתי את כל החוצפה הישראלית שלי, ורגע לפני שעזבתי את החדר, השארתי לבחור פתק, בו הצעתי לו לבקר במרפאת שינה. 'השינה בנוכחותך היתה אכזרית', כתבתי לו באנגלית וכמו יהודי טוב- נמלטתי להמבורג.

נתראה.


יש מלכוד לא קטן בכתיבה על ברלין. מצד אחד ניצבים האספקטים ההיסטוריים וההקשרים התרבותיים. קל מאוד להפוך את עצמך לדארווין של האוריינט, ולהעמיד פנים שאתה חוקר את ההתפתחות הסוציאלית של עיר. אבל בתכל'ס, ברלין צעירה ממך בשנתיים ובואו לא ניכנס לסוגיות גיל- גם ככה קשה לי עם זה שיון תומרקין מפורסם ואני לא. הצד השני של אותו מלכוד הוא האלמנט הדומיננטי של המגניבות. החיים שלי פחות או יותר מתנהלים על הציר המוגבל של "מספיק מגניב- לא מספיק מגניב", וברלין, לפחות לפי התפיסה התל אביבית הנוכחית, היא המקום הכי נכון ומגניב כרגע. אני מאוד משתדל שלא ליפול במלכוד הנ"ל, אם כי יש לי תחושה שנפלתי עוד לפני שכתבתי את המילה הראשונה.

את לילותיי הראשונים בעיר העברתי בהוסטל לוכסן מלון לאנשי עסקים ופילגשותיהם, הממוקם מרחק ציפי שביט וחצי מהתחנה המרכזית של ברלין. אגב, אותה תחנה היא בן כלאיים אדיר מימדים של זכוכית, מתכת ותרועת קטרים. מקום מאוד מרשים ודי מלחיץ בתכולה האנושית בו, שמתנהל ללא הפסקה ולפי מיטב המסורת הגרמנית, גורם לך להרגיש קטן ולא חשוב. כבר היו לי שותפים משונים בחדרים קודמים, חלקם הוזכרו (ואוירו) כאן, אבל נראה לי שבברלין נשבר שיא חדש: משפחה. חלקתי חדר פצפון של שתי מיטות קומותיים עם אמא ושני ילדים, שבאו להעביר יחדיו את סופ"ש הפסחא. ואני שואל רטרואקטיבית את הנהלת המקום: מה דה פאק? לא יכולתם למצוא לי שידוך קצת פחות משונה? אני יודע שתסביכי האם שלי מגוונים, אבל זה כבר ממש על גבול הלעג לרש. לשים טייל בודד בחדר עם משפחה זה כמו לזרוק טלה קטן לכלוב הנמרים בספארי ולתהות למה הבונדינג שלהם לא מצליח. בכל מקרה, הם היו חביבים עד כמה שאפשר- הבן הצעיר איחל לי לילה טוב ובוקר טוב באנגלית, הבת נופפה לי לשלום כשחלפתי על פניהם ברחוב, והאמא הגדילה לעשות, והשאירה לי את שם המשתמש והססמא שלהם לשירות הWi-Fi המקומי, כך שאפילו זכיתי לחמש עשרה דקות גלישה על חשבונם. לא שזה יורד מכספי השילומים, חלילה, אבל הכוונה היתה טובה.

הלכתי קצת באזור העיר המרכזית של ברלין (Mitte), וכבר החזקתי מעצמי כזה מומחה לענייני הכל אחרי יום וחצי בעיר, שכבר התקשיתי לדמיין איך יראו השבועיים שעוד נותרו לי. הו, היבריס, מאהב חמקמק ומרושע שכמוך, תמיד יודע להפתיע. כדי להשלים את תדמית התייר שלי, הצטרפתי לאחד מסיורי החינם בעיר, שזה קצת פחות מגניב מקורדרוי וקרוקס (והולך נהדר עם חולצת ההארד רוק קפה שלי), אבל בחיי שאני שמח על הבחירה הזאת. המדריך שלי היה היסטרי, הולך ומלהג במבטאו האירי על נפלאותיה של איימי אדמס, מספר בהתרגשות על ליל נפילת החומה, ובאופן אמין להפליא, נראה די מסופק מכל הסיטואציה. לא יודע מה אתכם, אבל לי תמיד היתה תחושה, שמדריכים בפרט ואנשים שבאים במגע יום-יומי עם תיירים בכלל, הם אנשים ממורמרים ומרוטי עצבים שמדברים ברובוטיות, ורק מחכים לרגע שיוכלו לעשות חיקויים של המבטאים הזרים בפני החברים המקומיים שלהם. איך שלא יהיה, עברו עלי ארבע וחצי שעות אינפורמטיביות ומעניינות, ואפילו גיליתי איפה נמצא סניף ארומה ברלין, שעל קיומו ידעתי, אבל את החיפושים אחריו החלטתי לדחות לרבע לאף פעם לא, כי באמת שלא צריך להיסחף.

אז מה בעצם הקטע של העיר הזאת? מאיפה מגיעה הפיקסציה המשונה של צעירי מולדתנו למקום לא כזה יפה, לא כזה גדול ושחצי מצנרת הביוב שלו מונחת מעל לקרקע, וצבועה בצבעים זרחניים? העירייה המקומית לא טורחת לשווק את ברלין כעיר ליודעי דבר. למעשה, כל הדיבור המתלהב, ההיפסטרי, המשתוקק להידמות לברלין, הוא בעיניי כמו סרטונים משעשעים ביוטיוב- לא לגמרי רשמי, לא גמרי ממוסד או מתועד, אבל כבר חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. רוצה לומר, מתישהו בשנים האחרונות השתרשה לה בתודעה הקולקטיבית שלנו התפיסה שברלין היא אחלה של מקום לצעירים (שזה, לדעתי, המשפט הזקן ביותר שהקלדתי בכל תולדותיי), אבל אף אחד לא באמת יודע להגיד איך ולמה. אולי זה משום שמגניבות מעצם היותה היא משהו ערטילאי, ואולי סתם לאף אחד לא מתחשק לפוצץ את הבלון.

איתַי מציע הסבר משלו לעניין: המחיה בברלין זולה, כך שהרבה צעירים יכולים להרשות לעצמם לגור בה, גם אם הפרנסה היחידה שלהם היא עבודה בברגר קינג. אותה מחיה זולה מאפשרת גם פתיחה ותחזוקה של הרבה עסקים קטנים, חנויות שאינן תלויות ברשתות ויוזמות מקומיות. מעל הכל ישנה הגישה הכללית של התושבים, ותיקים וצעירים כאחד, שהיא ערבוב של עייפות ושאננות. זו עיר שראתה כבר חורבן, פילוג, איחוד, שגשוג ומפלות כלכליות (מסתבר שהיא אחת הערים העניות באירופה, עם חובות של כחמישים מיליארד יורו), ושרדה הכל. היא קצת כמו זקנה פולניה שמדי פעם נאנחת ואומרת, "זה גרוע? הייתם צריכים לראות אותי בחורף 1944. זה היה גרוע". לכן התחושה הרווחת היא שאמנם החיים הם לא איזה כיף גדול, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. מין קוליות בילט-אין, מוטמעת בבלטות ובפנסי הרחוב. כי מה כבר יכולים להפיל עליהם שעוד לא הופל? יפה, אז עד שיבוא האסון הבא, בואו נעשה פירסינגים לא מחמיאים ונתחיל להשתכר לקראת אחת בצהריים. החיים, מסתבר, יפים יותר ברגע שאתה נכון להודות שכל רגע הם עשויים להיגמר. ואולי זו בעצם מהות הקשר הכמעט-מיסטי שאנחנו חשים לגרמניה: כמו שהתכונות שהכי דוחות אותנו אצל אחרים הן בעצם פגמים שאנחנו מזהים בעצמנו. ברלין אמנם דוחה ומרתיעה אותנו במנהגיה הזרים, בקשיחותה ובהיסטוריה האפלה שלה, אבל ההווה שלה דומה מאוד לשלנו, בין אם נאהב זאת או לא.

אני מזדרז להציע פיתרון משלי, כי תאוריות מופרכות הן צ'יטוס מנטלי בשבילי- לא תורמות לי דבר, אבל איזה כיף לכרסם אותן מדי פעם. ההסבר שלי גורס, שזאת גרסת דור ה-Z לתקומה שאחרי השואה. קל מדי, אני יודע, אבל חכו עם הטענות, עוד מעט יבוא קוסם. איתי ואני מדברים על הנהייה של גברים ישראליים אחרי אלה הגרמנים, ולהפך. איתי מספר שהטיסה האחרונה שלו מהארץ לברלין נראתה כמו פיק-אפ בר מעופף. הקהילה הגאה, סמן חיוני כמעט בציון טרנדים תרבותיים, היתה מהראשונות להכיר באפּיל של המסיבות הברלינאיות, בסלוני ברלין (שזה כמו פאב, רק בלוק מוזנח ועם הרבה אפור ושביעות רצון עצמית מצד אלה שפוקדים את המקום), באופנה המקומית וכו'. על הדרך, נו מה, שלא נסמן וי ונכניס (או ניכנס) לאיזה צורר? מגיע לו, לך תדע מה סבא שלו עשה לפני שבעים שנה. כיבוש בצורתו הפרימיטיבת ביותר- אתה ואני בום בום- זוכה לעטיפה מחודשת וקלה לעיכול של נאורות ופתיחות. זה שהגרמנים חתיכים להכעיס זה רק בונוס. שיא האירוניה הוא, מציין איתי, שכל אותם כובשים נאורים מהצי התל אביבי, הם אלה שתמיד רוצים שיזיינו אותם. אני צוחק ואומר שככה זה עם יהודים, תמיד אנחנו חייבים להיות טיפ-טיפה קורבנות. אז מה אנחנו בעצם- צבא של הונים שפולש בגסות אל הארץ האסורה, או מאז ומתמיד כלבתו של הרייך השלישי? סטאד או סטאלג? לא יודע, אבל אי שם, במועדון אפוף עשן ואשם, עטיפה של קונדום נקרעת ומישהו הולך לחקור את הסוגיה הזאת.לעומק.

ומי זה איתי? אה, אוקיי. לא יודע לכמה מכם יצא להיות הומואים בשנת 2010 לאחרונה, אבל זה לא עניין לגמרי פשוט. בעיקר כשאתם ביישנים כרוניים שלא משחקים יפה עם הילדים האחרים בגן. למעשה, אם להרחיב לרגע את אנלוגיית הגן, אני איפהשהו בצד הרחוק של ארגז החול, מתעלם מכל השאר ומשחק במקלות. אז איך בכל זאת יוצרים קשר עם העולם החיצון? איפה אן סאליבן שתבוא, תלחץ לי על היד ותגיד "מים, עדן, מים"? ברור שבאינטרנט. קיצר, כתבתי באטרף שאני מטייל בברלין, קיבלתי הצעה משונה מגבר בן ארבעים ומשהו, סירבתי בנימוס, קיבלתי גם הצעה לסיור פלאס קפה ומאפה מאותו איתי ונעתרתי בשמחה. הסתובבנו בכמה אזורים פחות מתוירים, אבל הו כה מגניבים (מיי גאד, המילה הזאת איבדה כל משמעות בעיניי אחרי הפוסט הזה), וזכיתי להצצה חטופה בברלין של האנשים שבאמת חיים בה. ולפני שתבואנה כמה שאלות פולניות, נאמר זאת כך: בסוף הערב המאוד מוצלח שבילינו יחד, נפרדנו יפה לשלום, הוא המריא על אופניו לדירתו ואני חזרתי להוסטל.

באותו לילה הגיעו שותפים חדשים. עוד באותו לילה: אזעקה משונה החלה לצפצף בחדר כל כמה דקות. בהתחלה חשבתי שזה עניין של גלאי העשן, או שאיזה שקע חשמלי מאיים להביא עלינו קצר. השעה היתה לקראת שתיים בלילה, והשותפים עוד לא חזרו, אז ירדתי לקבלה. העליתי איתי שני עובדים, שלא הצליחו למצוא את המקור לצפצפת הכרונית, אבל היו מספיק נחמדים לשאול אם זה מפריע לי (חלילה, אני נהנה לישון עם בּיפּים ברקע. מי לא אוהב להיזכר בימי השירות הצבאי שלו?) ולהציע לי חדר חלופי. אחרי כמה תרגילים ברגשות-אשם, שודרגתי לחדר משלי, ובו באמת ישנתי עד לילי האחרון במלון. אחרי חודש וחצי של שירותים משותפים ונחירות, פתאום... שקט. ומקום לזוז. אמייזינג.

הפינוק הזה נמשך עם הגעתה לשבוע של ידידה טובה מהארץ. גם אבא שלי, היחיד והמיוחד, קפץ לביקור של יום בדרכו לכנס של אנשים חשובים בהלסינקי. הוא הביא איתו ערמות מבורכות של טעמי, כמה ספרים בעברית והרגשה משונה, כאילו לא באמת נסעתי לשום מקום. אחרי יום של שיטוט רגלי בעיר, בו העמדתי פני מומחה לענייני הכל, הוא המשיך בדרכו וההרגשה פגה. תרתי עם הידידה את ברלין לאורכה ולרוחבה (NOT, היינו תקועים בשלושת הרחובות שהקיפו את המלון שלנו כמו זוג קבצנים שכבר יש להם פינות קבועות). רבות וטובות קרו לנו, אבל אני לא יודע עד כמה זה ממקומי להיכנס לזה כאן, כי זו חוויה שאינה אישית, ולכן לא יהיה הוגן לדווח עליה כאן באופן סובייקטיבי. אבל היה כיף, צולמו מיליון תמונות ושני סרטונים (אחד נגנז מתוך כבוד למתים), נערך ביקור לא-מכובד במוזאון היהודי, נמצאה חנות יד-שניה בה אשמח להיקבר (שלוש מילים: מעילי. בֶּרְבֶּרי. אותנטיים. אבוי, ליבי) ונקנו נעליים חתיכיות שלא אוכל לנעול עד שאחזור לארץ בערך. די בכל אלה בשביל ליהנות מברלין, אבל אני רציתי עוד.

הידידה שבה ארצה בבוקר יום רביעי, ולי היה כרטיס לדרזדן ליום ראשון, אז מה עושים? כמו עם חיית מחמד שנדרסה- אצים רצים לקנות אחת חדשה ומקווים שהיא תהווה תחליף הולם לקודמת. אז אחרי שהתרגלתי לחיי הפאר של חוג הסילון, הזמנתי חדר באחד המלונות הכי זולים בברלין. לא בכדי מציע אותו מלון מחיר כה נמוך- הוא ממוקם קצת אחרי המסעדה שבסוף היקום, הצוות בו לא לגמרי נחמד, והאינטרנט בו כה יקר, שניתן לחשוב שתריסר נשים יגעות מחזיקות בעצמן את האינטרנט ומחברות אותו בחוטי זהב, יהלומים ונפט ללפטופ האומלל שלי. ניחא, אחרי לילה אחד נמלטתי לשם אל חיקו המוכר של הוסטל ברלינאי חם ותומך (חובבי המספרים ביניכם אולי הבחינו שהחלפתי ארבעה מקומות לינה בעיר). הימים הם ימי תחילת המשבר הגדול של ענן המוות הוולקני, וההוסטל הוצף בכל מיני סטודנטים אמריקאים שנתקעו נטולי טיסות. אותם מינֵי איכלסו גם את החדר שישנתי בו, עד ללילה האחרון בו, במפתיע, פתאום הכל הסתדר, כולם עזבו בבת אחת ואני שוב נותרתי בחדר לבדי. רוחש מחשבות על קונספירציה גרמנית לבודד אותי (צ'יטוס מנטלי וכו'), הלכתי לישון.

באותם ימים אחרונים של חסד ברלינאי פגשתי את איתי שוב. בניגוד לפגשיתנו הקודמת, הפעם נראיתי אפילו לא לגמרי מביך- מסורק, נעוּל נעליים לא מכוערות, ומשולל תיק התיירים העצום שלי, אותו אני בדרך כלל סוחב לכל מקום. ישבנו בהמבורגריה מקומית ומוצלחת, אחר כך בבית קפה ולבסוף בשני פאבים. כמשעלים את זה על הכתב,   נראה כמעט מפליא שלא הקאתי את תכולת קיבלתי בתום המאורע, אבל אני אוהב לחשוב על זה כעל עדות לסיבולת הפלאים שלי. כל התחנות במסענו המכובד שוכנות בנאות-הומו של ברלין, אזור הידוע גם בשם קרויצברג. איתי מסביר שכמו כל דבר, האזור נעשה פחות מגניב ברגע שתיירים גילו אותו, אבל עדיין נחמד להסתובב שם. ואכן כך. כלומר, קשה לי להגיד שראיתי משהו יוצא דופן (מלבד טפט הפרווה בפאב השני, זה היה פריקי), אבל אולי זאת היתה המטרה: סיור אטרקציות ללא אטרקציות. אם אני ושכמותי, בני עשרים ו- עם תסביכי ה"למה לעולם לא אהיה מלכת הכיתה" שלנו, רוצים ליהנות מברלין האמיתית, אז הנה היא. וואלה, אשכרה תל אביב.

בבוקר יום ראשון ארזתי את התיק, מתפלא שוב איך אני ממשיך להוציא ממנו דברים ובכל זאת הוא נעשה כבד יותר ונוח פחות לאריזה וסגירה, ונסעתי לדרזדן. איך היה, אתם שואלים? חכו ותראו.


יש כאלה שלא יופתעו מפרק הזמן הלא מבוטל שעבר מאז העדכון הקודם. לאלה שדווקא כן, אני מוכן לתרץ במקבילה המשונה שלי לפגרת חגים. לא שזה לגמרי מדויק, אבל היי, לא היה פשוט ביציאת מצרים, נכון? אז תנו לי ליהנות מהספק, וכמאמר להקת המופת, הדיאמונד'Z- בוא נזרום. (אגב דיאמונד'Z, מה לעזאזל זה  אמור להביע? אי שם בדירתה הבטח-מכוערת קורין אלאל מתכווצת בבושה).

בפרקים האחרונים בשרשרת המרמורים שלי (או מרמרת השרשורים שלי, כפי שאני קורא לה בארבע עיניים): פורטוגל, ספרד ואוסטריה. לאחרונה נראו עקבותיי (הממורמרים, כאמור) בפרבר הציורי זלצבורג. אבל חברים, זה היה לפני איזה שלושה שבועות, והזיכרון שלי לטווח קצר גם ככה משובש, אז כל הפרטים בנוגע לצעדיי הראשונים בגרמניה הם בגדר השערה מושכלת לוכסן פתיחה של העמודים הרלוונטיים בלונלי פלאנט וניסיון להיזכר איפה בדיוק הייתי.

ונתחיל בתלונה: נסיעה מזלצבורג למינכן אורכת כשעתיים, ועולה משהו כמו 30 יורו. בהיותי אזרח שומר חוק, קניתי כרטיס. עליתי לרכבת, נסוע נסעתי את השעתיים האמורות, וירדתי בתחנה המרכזית של מינכן כשכרטיס הנסיעה שלי צח ובתולי. יד כרטיסן זדונה ובוטחת לא אחזה בו או ליטפה אותו, שלא להזכיר בכלל ניקוב. קיצר, שילמתי סתם מלא כסף על הנסיעה, כשיכולתי- ככל ישראלי בר דעת- לעלות בלי לשלם ולהגיד שחשבתי שזה מקובל פה. ובכלל, עניין האמון מאוד נוכח בקיום הגרמני. הממשלה ושלוחותיה, כמו גם גופים ועסקים פרטיים, מאוד סומכים על הפרט שיידע להסתדר בעצמו, ואם אפשר, שגם יעשה את זה זריז כי יש עוד מיליון אחריו בתור. כל החנויות פה מתנהלות במין שלוות זן גרמנית וצייתנית, בה מצופה ממך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ואיך להתנהג. צריך מאוד להתאמץ בשביל להוציא את הגרמני הממוצע (והפיכח, שזה אמנם לא לגמרי ממוצע, אבל נו, לצורך העניין) מכליו. זה מרענן ונעים מחד, אבל מאידך גם מאוד מבלבל. אני, למשל, בהיותי ברברי דוחה ממדינת עולם שלישי בה גמלים דוהרים ברחובות ורוב התושבים מתגוררים בבקתות קש על גדות הנהר, אף פעם לא בטוח אם המקום שאני אוכל בו הוא מקום של הגשה עצמית או מקום עם מלצרים. יש שולחנות, אבל אף אחד לא יושב בהם. הסכו"ם נלקח באופן עצמאי, אבל לפעמים מקבלים אותו מהאיש בקופה. יש מלצרים, אבל הם ישאלו אותך מה אתה רוצה עוד לפני שהתיישבת, ואם חלילה תבקש דקה להעיף מבט בתפריט, הם יניחו לך לנפשך לחצי שעה בערך. המקומיים מנווטים בזה היטב- סוקרים במהירות את המקום, מזמינים, מקבלים שירות. אני ושכמותי, שמתענגים על תרגום חובבני ושבור של רכיבי המנות, מקבלים פה את אותו היחס כמו הזקנים התמהוניים שמזמינים חצי כוס מיץ ויושבים שעתיים עם העיתון. זו מין קורקטיות מהולה ברחמים על מצע של מבטי "הו, תיירים... בעולם מושלם היינו מטביעים את כולכם בים והולכים לשתות בירה".

בכל מקרה- מינכן. אחלה עיר, עד כמה שזכור לי. ההוסטל שלי נח בתוך- הפלא ופלא- שכונת מהגרים מלאת קבביות, כולל פיצרייה חצי טורקית, בה הזמנתי בטעות פיצת ירקות כבושים. אוקיי, בואו נבהיר פה משהו: אני לא מהאכלנים האקזוטיים. אני צריך את המזון שלי מבושל, מטוגן וחתוך. רצוי שלא ייראה כמו דייסה של משהו או איברים פנימיים. ירקות כבושים אני לא אוהב, וגם בבית אני נמנע מהם. אבל התפדחתי כל כך להחזיר את המנה ולקבל עוד סט של מבטים נוזפים מהגרסה המקומית לבסאם זועמוט, שמילאתי פי מים. ופיצה. והיה ממש טעים. זהו, אז המשל פה: פיצה עם פלפלים כבושים זה משהו. הפרויקט הבא הוא חצילים, אם יהיו עדכונים מרעישים בנושא, תוכלו לקרוא עליהם פה. אני יודע שהשבתות שלכם לא שלמות לפני שקראתם על הרגלי אכילת הירקות שלי.

למינכן רחוב קניות משגשג עם משהו כמו תשעה סניפים של H&M, כמתבקש מכל עיר מתוקנת. עוד ברחוב הזה: דוכנים לשקדים מסוכרים עם ארומה ממסטלת, היכלים עצומים של נעליים לפרחות ומגדל שעון. לא סתם שעון, צנוע כזה, שמראה את השעה. לא פה במינכן המשוכללת, זה מה שבטוח. שלוש פעמים ביום נפתח בו צוהר, ואיזו מסכת משונה על תולדות העיר מוצגת על ידי בובות עץ. כמו מריונטות בגודל של דֶני ענק עם תלבושות והעמדה דרמטית וכו'. באותם מועדים קסומים נעשה ממש מסוכן לעבור באזור המסוים הזה ברחוב, כי כל תייר שמכבד את עצמו פשוט חייב לעצור ולצלם את החמדה הזאת. רק שלא ממש רואים כלום, כי בכל זאת מגדל, והבובות נעוצות אי שם בקומה הארבע-מאות שלו. אבל שזה יעצור את עדר הלינג-לינגים, ההירו נאקמוראים והנוריקו סאנים מלעמוד במקום ולהנציח את כל הפיאסקו הזה במצלמה? חלילה. כל הפרזנטציה אורכת כרבע שעה, ומלווה בקקפוניה אדירה של צלצולי פעמון. אני ויתרתי אחרי שתי דקות, כי גם ככה מקומות צפופים עושים לי מחלות, אבל אומרים שזה מרשים.

ביום השמש האחד שהפציע בכל ביקורי בעיר, יצאתי לתור את שלוס נימפנבורג, מושב הקיץ של מלכי, דוכסי, אצילי ופאריס הילטונֵי מינכן של המאה ה-17. אוקיי, גם לי כבר די נמאס מגנים ואגמים בשלב הזה, אבל מיי פאקינג גאד, זה המקום הכי יפה שראיתי מעודי. ברור לי שזו גרסה עקרה ומלאכותית של המקור. ברור לי גם שהמקור עצמו בטח לא היה לונה פארק לעשירים, אלא יותר מגורי קיץ בהם הם דנו בהעלאת המיסים וטיפולים חדשניים באמצעות עלוקות. וואטאבר, תארזו את כל התרוצים האלה וזרקו אותם לפח כי, כאמור, וואו.
אני חובב נלהב של עופות מים. בטיול המשפחתי האחרון, כיליתי בערך שלושה כיכרות לחם בניסיון להאכיל ברווזים אנטישמיים במבחר אגמים, בריכות, נהרות ושלוליות. בשלוס נימפנבורג יש כל כך הרבה ברווזים וברבורים, וגם כמה עאלק-ברווזים עם מקור שנראה מאוד לא ידידותי לילדים, שכמעט פרצתי בדילוגים. ובכלל, מה רע? יש נחל, יש ספסלים עם נוף רגוע ורעשי רקע של סדנת יוגה, יש מבנה מצועצע על אי מלאכותי בלב אגם מלאכותי לא פחות- אני מסודר. האנני לייבוביץ' שבי התעוררה מתרדמה ארוכה, והניעה אותי לצלם איזה מאה תמונות במקום. חלקן אפילו יצאו כאלה חמודות, שאני שוקל לפנות ללשכת התיירות המינכנאית ולהציע את שירותיי. והדובדבן על קרם הבוואריה? הכל חינם. שוס שלוס, מה שנקרא.

כמו כל ישראלי בוגר שתיים עשרה שנות לימוד, גם אני לא יכול להעלות על הדעת את מינכן בלי לחשוב אוטומטית כמעט על רצח הספורטאים באולימפיאדת 1972. שמתי פעמיי לאצטדיון האולימפי, מוכן לספוג חוויה מרגשת של מפעל הנצחה וכל השיט הזה. בפועל ספגתי בעיקר מי גשם, היות ו... נו, ירד המון גשם. מה גם שמפעל ההנצחה הוא פחות מפעל, ויותר סדנה או חדר עבודה. יש אנדרטה והכל, ורוב המתקנים באתר עדיין עומדים וזה מאוד מרשים, אבל פה זה פחות או יותר נגמר. חלפו ארבעים שנה והיום יש שם בעיקר משחקי כדורגל, כנסים והופעות. פחות אסתר רוט שחמורוב ויותר ליידי גאגא. אני לא חושב שיש פה מניע גזעני, כי למען האמת יש בזה היגיון כלכלי. מה גם שמי שמחפש עוולות שנעשו ליהודים בגרמניה יכול למצוא דוגמאות גרועות בהרבה מהשימוש שנעשה בפארק האולימפי. אז יצאתי מהמקום בלי יותר מדי רושם. זה שם, זה עובדתי, ותחנת הרכבת שמובילה לשם היא מהמגעילות שראיתי בחיי, ואלו חיים שכללו ביקור לתחנה המרכזית בבאר שבע. סֶה טוּ.

ועכשיו סוגיה כואבת: ליל הסדר. תראו, אני לא חושב שאני מעצמת על בנושאי יהדות ורוח. למעשה, לא בהזדמנות אחת כבר ישבתי וקיטרתי על כמה כל עניין סדר פסח מיותר בעיניי. משפחה מורחבת, נוכחות דומיננטית של מצות וביגוד לבן הם לא ההגדרה שלי לערב מהנה. אחרי שני נסיונות לפנות ללב היהודי של קהילת מינכן, וההחלטה שארבעים יורו זה יותר מדי כסף להוציא על ארוחה עם אנשים שאני לא מכיר, תוכניותיי לאותו ערב הסתכמו ב- "טוב, אולי אפגוש איזה יהודי חביב ברחוב והוא ייקח עלי את חסותו ואז אלוהים יאהב אותי". בפועל ישבתי וראיתי את הפרק של הסימפסונז על ישראל ואכלתי בראוני מסטארבקס. נשמע קצת עלוב, אני יודע, אבל מצאתי לזה איזהשהו ספין: בתכל'ס העברתי את הערב בחברת אנשים שאני לא לגמרי מחבב או מכיר, אכלתי שטויות, וייחלתי להיות בכל מקום אחר. מבחינתי, זה עונה על כל ההגדרות של סדר כשר למהדרין.

ההוסטל שלי, חלק מרשת הידועה באווירת המסיבות שלה, עלה על גדותיו אמריקאים מפגרים, אוסטרליות קלות דעת ושאר דוברי אנגלית עם חיבה לאלכוהול זול ומתירנות מינית. אה, וגם גבר מבוגר שחלטר בתור אחד מהפסלים האנושיים האלה שעומדים בכיכרות ומזיזים מפרק בכל פעם שמישהו זורק להם לכובע חמישה יורו-סנט. זה היה ממש משונה, כי כל הבגדים שלו, כולל הנעליים, היו בצבע ארד מנצנץ, והוא השאיר אחריו עקבות בלתי-נמחות של איפור בכיור. בכל מקרה- מתירנות מינית. כיף, סבבה והכל, אבל חברים, אהמ, לא נעים, אוקיי? אני לא נהנה לשמוע אתכם משתגלים בחדווה במיטה התחתונה (בכלל, סקס במיטת קומותיים נראה לי פרדוקסלי מטבעו) בלב חדר שעוד חמישה אנשים ישנים בו. בשלוש בלילה. או שתמצאו איזה תא שירותים, או שתהיו באמת שקטים. כל האמצע הזה מעיר אותי, ואני מאוד לא נחמד כשמעירים אותי. מה גם שאיכס. וזול, וגס וקצת נטול כבוד, ואחר כך כך בכל שיחה אתכם אני לא יכול שלא לשחזר בדמיוני מה עבר עליכם בלילה הקודם, ולמה מגיע לי המטען המנטאלי הזה? אני מספיק נוירוטי גם ככה.

לקראת יומי האחרון במינכן, כבר טיפסתי על הקירות מרוב בדידות. לכל מכריי בארץ הלנתי שוב ושוב על כמה הטיול עצמו נחמד, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב אלמלא הייתי גלמוד. דווקא פגשתי כמה בריות לא-לגמרי-מחלחלות במינכן; בחורה אמריקאית מקסימה שמתגוררת באיזה חור גיהנום בדרום גרמניה, ויוצאת למינכן פעם בחודשיים כדי לחוות קצת עיר עם רמזורים במקום פרות. נתקלתי בה בחנות ספרים עצומה, ליד מדפי הספרים באנגלית, ומצאנו את עצמנו משוחחים על כמה משונה לראות ילדים גרמנים נוקשים וצייתנים, ואיך אומרים 'אני רק מסתכל' כדי שבחנויות יפסיקו לקפוץ עליך ברגע שאתה נכנס. היא גם המליצה לי על חנות לספרים משומשים באנגלית, אותה באמת מצאתי, בה באמת ביליתי משהו כמו שעתיים, ממנה באמת יצאתי עם שלושה ספרים, ועליה באמת אשמח להמליץ למי שאוהב ספרים באנגלית ו/או נסיעות למינכן.
אני ואשלי (כן, היה לה גם שם. מי היה מאמין?) החלפנו פייסבוקים והכל, אבל סביר שדרכינו לא יצטלבו יותר לעולם. אני לא יודע אם זה טוב או רע, כל העניין הזה. יש בני אדם שהם כמו מוניות אנושיות בחיים שלך- נכנסים ויוצאים, בלי להיקשר יותר מדי. הם מאוד מתאימים לצרכים שלך באותו רגע, אבל לרגע אתה לא חושב שחברות אמת תלבלב מזה. אותם אנשים בדיוק, בעיקר אם אפילו יצור לא חברותי כמוני מצליח לחבב אותם ולהתחבב עליהם, מותירים אותך בתחושה כבדה של פוטנציאל לא ממומש. כלומר, אם הדברים בינינו עבדו כל כך יפה באותן שעתיים, מי יודע לאן זה יכול היה להתפתח? דבר דומה קרה לי גם בערב האחרון במינכן, בו בכלל שקלתי לצאת לעיר, ובסוף נעצרתי בפאב הכה שימושי של ההוסטל. אחרי שתי בירות וארבעה שוטים, חברתי לכמה ארגנטינאים שלומדים בלונדון, אמריקאית בת שלושים שנראתה לכל היותר בת שש עשרה וקנדית חביבה בחופשת סמסטר. אפילו הצטלמתי איתם כי מה, כבר התלבשתי יפה וזה, וחבל למנוע מהעולם את החן וההדר שלי. אלוהים עדי שאני לא מהמצטלמים הכרוניים, אבל ברור לי שזה חלק מהמשחק; מצופה ממך להצטלם כמו אידיוט בפאב, ומצופה ממך ללהג על שטויות בקול רם ולהעמיד פנים שהבירה המקומית טעימה לך. זה שואו, זה טקס חיזור שאתה צריך לקחת בו חלק כדי לדבר עם מישהו. כל אחד שהוא. זה המחיר המזערי שמשלמים כדי לא להתקפל בתנוחה עוברית ולבכות עד שנרדמים.

קמתי בבוקר הנסיעה שלי לברלין עם מיני האנגאובר ואי-וודאות קלה בנוגע לנסיעה לדרך שאני צריך לעבור. זכרתי שיש לי כמה החלפות בדרך, ושכל הנסיעה אמורה להיות מאוד ארוכה, אבל הפה שלי היה כל כך יבש, שלא יכולתי להפנים שום דבר מלבד "לשתות. עכשיו". ואכן הייתה נסיעה מהגיהנום. כמה מהגיהנום? ובכן, תשע וחצי שעות בדרכים היטלטלתי בין רכבות אזוריות, רכבות מקומיות, אוטובוס, הליכה ברגל, רכיבה על אתון, שיט במפרשית וחוגלה על עץ אגס. ניסיתי לישון קצת בדרך, אבל כל נסיעה נמשכה כשעה וחצי, ורק למצוא תנוחה הגיונית במושב של רכבת זה משהו כמו שעה. בין נסיעה לנסיעה היו לי כל פעם כעשר דקות המתנה לאמצעי התחבורה הבא. כשהגעתי ללייפציג, שלפחות לפי התחנה המרכזית שלה היא עיר מאוד חביבה, הייתי מורעב. השעה היתה ארבע אחר הצהריים ומהבוקר אכלתי אולי חצי סנדוויץ'. הנה שיטת עינוי חדשה ומעניינת לחברינו בשב"כ: הניחו על העצירים שני תיקים- אחד לנשיאה על הגב והשני לנשיאה מלפנים. עכשיו תנו להם משולש פיצה לוהט ביד אחת וכוס שתיה חלקלקה ביד השניה. מספיק קומי? יופי. עכשיו בקשו מהם לרדת במדרגות ממש מהר כדי להגיע לאוטובוס. גם אני הייתי מוכן להסגיר סודות לאויב אחרי התקרית הזאת בלייפציג, לו רק מישהו היה טורח להתעניין.  יצאתי ממינכן קצת לפני עשר ולברלין הגעתי בשבע וחצי בערב. הייתי סחוט מעייפות ומרעב, דביק מזיעה, ופחות חייכני מקוקטייל של מתי כספי ומוסוליני. בפעם הבאה אני טס וזהו.

חשבתי לפרסם פוסט ארוך במיוחד על הרפתקאותיי המשולבות במינכן וברלין. אבל מי ידע שגרפומנים אוהבים, you know, לכתוב מלא שטויות על עצמם? לכן החלטתי לאמץ שיטה גרמנית ותיקה, ולפצל את האחד לשניים. זה פוסט גרמניה המזרחית, ובקרוב יבוא גם יבוא המערבי. או להפך, אני עוד לא לגמרי סגור על הצד שמינכן היתה בו. בינתיים, לכם יהיה חג עצמאות שמח, ואני אלך להתאמן על התנועות של Mein herr. נתראה בברלין.




בימיי האחרונים בברצלונה, אותם ימים אפופי אופיום ועברות משמעת (סתם, הטיזינג הזה נעצר פה), ניסיתי להחליט מה הצעד הבא. הרגשתי שמיציתי את החלק הספרדי במסע, ואני מוכן לחומר האמיתי. להארד-קור. הבנתם? זה מצחיק, כי קר באירופה, בעיקר בארצות כמו אוסטריה. רגע, אמרתי 'אוסטריה'? שייט. בכל מקרה, כן, אחרי שבועיים בספרד נפל הפור, ווינה הוכרזה כיעד הבא בשרשרת הכיבושים הגאוגרפיים שלי. תכל'ס, רציתי שוויץ. לפני שנה הייתי שם בביקור חטוף ונפתח לי התאבון, וגם הטיסות היו ממש זולות, אבל- כי כל דרך טובה צריכה כמה חתחתים- אין הוסטלים בשוויץ. חי אלוהים שחיפשתי. בכל עיר היו כמה מלונות או פנסיונים, שעלו כמו שלושה לילות בהוסטל ספרדי ממוצע, ונראה שכל יורו-סנט שאחסוך על הטיסה יתבזבז כבר בשני הלילות הראשונים בברן או ז'נווה. אחר כך חשבתי על בריסל, אבל שוק הטיסות הזולות כה הפכפך ומשונה, שבסוף החלטתי וינה וזהו. למה לא? מתמונות וחוויות של אחרים הצטיירה אוסטריה כשעטנז משובח של שוויץ וגמרניה- הציוריות של עיירות האגמים השוויצריות, בלי הצורך להחליף את כל מיליון המטבעות שצברתי עד כה לפרנקים. אז עליתי על מטוס.

קר באוסטריה. כן, ילדים, עשו קופי פייסט לשורה הזאת ביומנֵי ההכנה למסע האירופאי שלכם, כי זאת תגלית שהרווחתי במאמץ לא מבוטל. קר-קר-קר, ועל אף שאני מחובביו האדוקים של החורף, גם לי זה נראה קצת מוגזם. מבחינתי הרי הגשמים נגמרים בפברואר, והקיץ מתחיל בערך בשבוע הראשון של מרץ. שזה סבבה והכל אם אתה עוד צופה בערוץ המזרח התיכון, אבל פה, בארץ ה-RTL? בדיוק. אז לקחתי רכבת יקרה ומיותרת לפרברי העיר, והתמקמתי בהוסטל, שהיה לאורך כל הביקור דווקא חם מדי במעלה או שתיים. אני לא יודע איך דברים כאלה קורים, אבל עובדה. בחוץ אולי ארבע מעלות צלזיוס, ובפנים כבשן מלוהט ודביק. אה, וגם קצת מצחין. אמנם במהלך השבוע נהניתי מתהלוכה מכובדת של שותפים- החל מצמד אוסטרליות שהרגישו מאוד בנוח לכבוש כל פינה בחדר וגם לתלות מהפינה הנ"ל בגדים רטובים, עבור בפיני שתקן עם תסרוקת אימו, כמה אסיאתים [הכנס כאן התנצלות על כך שאני לא מבחין בין קמבודים, תאילנדים, ויאטנמים ויפנים. אני רואה בזה שליחות. מאוד Imagine, לא?], בחור דרום אפריקאי במשקל דרום אפריקה כולה- אבל הריח לא פג. אותו הריח המשונה שהיה שם ביום כניסתי היה שם בצאתי. אבל וואטאבר, היו לנו שירותים בחדר, ורק בדיעבד התברר לי כמה חסרה לי המותרות הזאת בחודש האחרון. עוד דברים בנוגע לקור והוסטלים: קניתי כפפות באיזו ספק-חנות-ספק-באסטת-שוק, והתמורה בהתאם. קניתי אוכל לשבוע, רק כדי לגלות שאותה מערכת חימום שמשרתת את ההוסטל כולו מוזרמת, כנראה, גם למקררים וכל העגבניות היפהפיות ופלפלי המחמד שלי נרקבו. אחר כך גם זרקו לי את הלחם, אז בכלל הייתי אומלל.

הפרט המשונה, אבל גם המשמח ביותר בכל השהות בהוסטל, הוא האפשרות לצפות בטלוויזיה המקומית. במקרה של ההוסטל הווינאי, זה היה בעיקר MTV ששידר את אותם שלושה הקליפים ברצף וערוץ מקומי שהקרין את שני סרטי "הנזירות בלוז". אוקיי, מי זכר שאלה סרטים כל כך חמודים? אמנם כל דבר בדיבוב גרמני זה קצת משונה, בעיקר כשהדיבוב הנ"ל בוקע מוופי גולדברג, אבל לפחות השירים נותרו בשפה המקורית. כל שלושת הימים הראשונים זמזמתי לעצמי  Sa--alve, Regina כאחרון נערי המקהלה. היה מרנין.

אחרי כל שירי התהילה וההודיה, נעשיתי מאוד רוחני וערכי. סתם, ממש לא, אבל החלטתי לבדוק את כל עניין המוזאונים הזה, שווינה כל כך נמהרת להשוויץ בו, ואתם יודעים מה? באמת יש שם משהו כמו שלוש מאות מוזאונים. לחלקם יש שמות מאוד דומים, ולכן כל היעזרות בלונלי פלאנט הייתה די מיותרת, כי הכל נשמע אותו דבר, וממוקם מרחק פסיעה ממה שאולי התכוונת לראות במקור. אחרי סיור מתיש בשני מוזאונים לאמנות מודרנית, בהם החלטתי שאני מתעב בפנאטיות כל סוג של וידאו-ארט וכל עבודה שאנדי וורהול חתום עליה, חוויתי התגלות. Salve, Regina, כבר אמרתי? מוזאון האלברטינה, יותר צנוע מגוש בנייני התרבות והאמנות שלשכת התיירות המקומית תשמח להמליץ לך עליו, הוא המקום בו אשכרה מצאתי את עצמי מתרגש מציורים. מצאתי בו תערוכה נהדרת של אימפרסיוניזם, שהיטיבה לתאר את הגלישה שלו לתוך מיליון ז'אנרים אחרים. אבל עזבו אתכם ממינוח מקצועי, זה היה פשוט מרהיב. העין מנסה להכיל, השכל מנסה לעכל, ולפעמים הכל נראה כמו חליפת פיינטבול משומשת, אבל וואו. פשוט וואו. מתודלק בהערצה חדשה לפאול קלה (Paul Klee), הלכתי למצוא לי שטרודל. ואכן מצאתי, בכמה וכמה בתי קפה ואפילו בסניפים של שלוש רשתות-מאפיות מטורפות, שפשוט ממלאות כל רחוב ברובע המרכזי של וינה. היה נחמד, לא אכחיש, אבל גולת הכותרת של ההתנסויות שלי בתחום הקונדיטוריה הייתה הפּוּדינְגְקְרָאפְּפֶן. אוקיי, נכון, כמו הרבה מילים בגרמנית זה נשמע כמו משהו שאומרים כשהפלאפון נופל לאסלה ("אוי, פודינגקראפפן!", דמיינו את זה בזעם, והתמלאו גיל), אבל בפועל- חדווה וצהלה. זו סופגניה חמימה (קראפפן) גדושה עד סף התפקעות בפודינג וניל (פורפל. סתם, נו, אתם יודעים איזה חלק זה במילה). אין דרך אלגנטית לנגוס ביצירה הקולינרית הזאת, אבל אני ממליץ ובכל זאת. כי זה כה טעים ומשמח, ומכיל קלוריות של שלוש ארוחות. נפלא.

כל השיטוטים הנ"ל ברחבי העיר גרמו לי לחוש את עצמי מינימום תושב קבע, אז באחד הימים החלטתי לצאת מגבולות העיר המרכזית, וליצור לעצמי מסלול הליכה פסטורלי לאורך הנהר. ידעתם שלווינה יש נהר? גם אני לא. חשבתי בתחילה שהם קצת מתביישים בו, אבל אחותי העלתה תאוריה מבריקה בפשטותה: עיר אירופאית שמשוויצה בנהר זה כמו עיר ישראלית שמשוויצה במדרכות. בכל עיר יש נהר, אז למה להם לשווק דווקא את האספקט הזה כשהם יכולים, למשל, לפאר את כל חמשת מיליארד המוזאונים עם המילה 'קוּנְסְט' בכותרתם? אז לקחתי רכבת תחתית לאחד הקצוות של הקו, וניסיתי לשער את המסלול שיהיה עלי לעשות כדי לחזור לסיביליזציה. נכון כל הזמן שומעים על המהגרים באירופה, ואיך כל הערים המרכזיות מלאות בטורקים, ערבים, תאילנדים ושאר אומות מהשלבים התחתונים של מדרג הגזע? ובכן, זה לא שקר. כל השכונות מחוץ לאזורי התיירות מאוכלסות אך ורק בעולים חדשים. השפה המדוברת ברחוב היא בליל של טורקית, גרמנית וצעקות. היות ואין באזור מה לדחוף לתיירים, כל הבניינים שם מתפרקים ועצובים. לפתע מתגלה לך עיר כל כך רגילה ואפורה, עד שנראה לך שהגעת לחדרה במקום וינה. אחרי חצי שעת הליכה גם הצלחתי למצוא את הנהר, ואת שאר אחר הצהריים העברתי בהליכה נמרצת ומרעננת חזרה לעיר. הרגשתי כל כך בריא, שישר פינקתי את עצמי בנודלס ותשעה פודינגקראפפנים. אתם יודעים, כי צריך איזון בחיים.

לקראת היום החמישי בשגרת הרחובות היפים, המוזאונים המדכאים, הקפה והמאפה, כבר ממש ציפיתי לנסיעה לזלצבורג. בכל זאת, כל נסיעה שהתחילה בסרט על נזירות מזמרות, צריכה להגיע לשיא אורגזמי כמעט במקום בו צילמו את "צלילי המוזיקה". אחרי נסיעה של כמעט שלוש שעות (הידעת? נסיעה מאוסטריה לברטיסלבה עולה משהו כמו עשרים יורו ולוקחת פחות משעה. צפיה בשני סרטי "הוסטל" הבהירה לי שלשם אני לא מתקרב, גם אם היעד השני כפול במחירו) הגעתי לזלצבורג. גם פה יפה, לא אכחיש, אבל אם חשבתי ששכונות מסוימות בווינה הן עצובות, אז צער כל העולם מתרכז בתחנה המרכזית של זלצבורג. מילא ששלושה מכל ארבעה רחובות בשיפוצים, לזה התרגלתי כבר בבירה האוסטרית (אני מניח שלקראת תיירות הקיץ הם פשוט מקימים מחדש את המדינה. אין הסבר אחר לכמות עבודת התיקונים והבניה שראיתי פה), אבל כל האזור טובל בשיכונים מדכאים, מוקף בטון נטול צבע וילדים נטולי שמחת חיים. אחרי מאבק מילולי להבנת הפקיד בתחנת הרכבת כבר הייתי פשוט מותש, וההתשה סרבה להימוג.

את ימיי בזלצבורג העברתי בבאסה. בעצם, לא באסה. שוויון נפש. אפאתיה. היעדר שמחת חיים, מן הסתם, אבל גם לא מרה שחורה. סתם. זו פשוט עיר שכולה סתם. מוזאון מבוצר בהרים, שופע חנויות מזכרות מופרזות מחירים ובתי קפה עם אוכל כמו-תנטי. לפעמים קשה להכיל את הדיסוננס, את הפער בין הוויזואליה המטורפת שמקיפה אותך, לבין התוכן הדל. כמו עשן בחדר מראות- זה משתקף כל כך הרבה פעמים מכל הכיוונים, שקל לטעות ולחשוב שמדובר במשהו מוחשי. אבל זה לא. זלצבורג אינה עיר אמיתית, חביביי. היא אוסף של מסכות מחייכות וסיורים מודרכים. וגם לה יש נהר, כמובן. אם כי להגנתה של זלצבורג אומר שמדובר בנהר חתיך עד כדי כאבים בקשתית.

כיוון שהיה לי מעט לעשות, והרבה יותר מדי זמן פנוי, מצאתי את עצמי קורא המון. סיימתי את Her fearful symmatry , הספר השני של מחברת "אשתו של הנוסע בזמן" (מסקנות: נחמד, אם כי לוקח לעלילה קצת זמן להתניע. אין מה לעצור את הנשימה עד לתרגום, גם אם כמוני אהבתם אהבת נפש את "אשתו של"), את Snuff של צ'אק פלאהניוק (ספר מבריק ואכזרי של הבחור שכתב את "מועדון קרב") התחלתי וסיימתי למחרת ואפילו הספר האחרון שלי בעברית- "המתיקות שבתחתית הפאי"- חלף כלא היה (נחמד ותו לא, אני לא אוהב ספרי מתח, גם אם יש להם ספין מעניין, כמו גיבורה בת אחת-עשרה שמתעניינת בכימיה אורגנית [הזוועה שבחשיפה חוזרת לנוסחאות כימיות? אין סופית] ). קיצר, שניים ומשהו ספרים בחמישה ימים. בכל צהרי יום הייתי יורד באלגנטיות של מכבש לגדת הנהר, כושל במציאת זווית נוחה שתאפשר גם התחממות וגם קריאה, ופשוט צולל לשעתיים. לא נעים להודות, אבל אלה היו החלקים האהובים עלי ביום. באיזהשהו שלב נפלה עלי ההכרה, שאם לא אאט את הקצב, אדרדר לקריאת אריזות של מוצרים, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני היחידי, וקניתי עוד ספרים. נראה לי שבזלצבורג הוצאתי יותר כסף על חומרי קריאה מאשר על דיאט קולה. מי שמכיר את הרגלי השתיה שלי יכול להבין כמה דרמטית ההצהרה הזאת.

קיצר, ביזיון, זה מה שזה. קפטן פון-סתם, אם אדרש למשחקי מילים. אמנם הבטחתי להנפיק פוסט אופטימי יותר, אבל בחיי שקשה לי לחלוב ביקורות אוהדות לזלצבורג, אז תאלצו לסלוח לי. כלומר, אני בטוח שיש אנשים שיאהבו אותה בלב ובנפש, אבל האנשים האלה הם בני ארבעים ומשהו. עם פאוץ' ומשקפי שמש ספורטיביים וחולצות CK מזויפות. וסנדלים. למרות כל חיבתי לז'אנר הנזירות המזמרות (שיא הביזאר היה ביום האחרון שלי בהוסטל, שהתחייב להקרנה יומית של "צלילי המוזיקה", ולא חשב שמישהו באמת ינצל אותה. התיישבתי לבדי, בחדר האוכל המוחשך בקומה הראשונה, ובהיתי בחדווה בסרט הנפלא הזה מראשיתו ועד סופו, מסמן וי-אים קטנים של ניצחון על כל אתר שראיתי גם במציאות. אחרי שעה ומשהו, נכנס איזה זקן תמהוני עטוף בפרקינסון, שעלת כרונית וסוודר. הוא ניסה לקרוא עיתון, ובסוף נסחף לצפיה בסרט. הוא מאוד צחק מהאזכורים של היטלר, ואז יצא כמה דקות לפני הסוף, כי כנראה הסצינות במנזר מפחידות אותו), לא מצאתי את עצמי מאוהב במקום. הגבעות מתעוררות לחיים? אולי מתישהו בעתיד, אבל עד אז אתה תקוע עם תחבורה ציבורית לא ידידותית, דוכני נקניקיות אפופי סלמונלה ואף לא פודינגקראפפן אחד. פלא שאני כבר מחכה להגיע למינכן?

המפגש הבא שלנו יהיה אחרי פסח, ולכן זה המקום לאחל לכם חג שמח וכאלה. אני עוד לא סגור על התוכניות שלי לליל הסדר, אבל כרגע האופציה המובילה היא להשתכר ולהתכחש לאלוהים. salve, Regina ואוף-ווידרזיין.


קשה לסכם שבוע של התרחשויות, בעיקר כשלוקחים בחשבון את  מקדם הזמן שחלף. מה גם, שלראשונה לא בוער בי הדחף לתעד כל צעד ושעל, כאילו אני איזה פרויקט-צד של קופרמן הפקות (לימים בהם, אתם יודעים, הרייטינג לא ממש מעניין אותם). כך או כך, זה הולך להיות סיכום מאוד סלקטיבי של ברצלונה, בעטיים של כמה טעמים ותרוצים, את רובם אתם יכולים לפענח לבד, וחלקם פשוט לא כאלה מעניינים כדי שתרצו בכלל לקרוא אותם. ועכשיו, אחרי שכבר ממש מתחשק לדקור את העיניים בצ'ופ-סטיק מרוב טרחנות, הנה קצת מלל עבורכם. כי אכפת לי.

זה לא שמזג האוויר בוולנסיה היה מושלם. למעט יום אחד של שמש, עברה עלי שם תקופה די סגרירית. לכן, בנוסעי לברצלונה יכולתי רק לקוות לעליה קלה בטמפרטורות, פלוס רוחות במהירות מתחשבת, מהסוג שלא גורם לך לשחזר סצינות נבחרות מ'מרי פופוינס'. שמעו אותי אלֵוהי מזג האוויר, דנו ביניהם ארוכות על כוס תה, ואמרו: זין בעין. שלג, חבריה. אחו-שילינג שלג ירד בשעות ההגעה שלי לברצלונה. שפשפתי עיניים בתמיהה, מקווה שאולי ארבע שעות ברכבת נותנות בי את אותותיהן המנטאליים, אבל לא. מסילות משותקות, מכוניות תקועות, מעברי חציה חלקלקים- כל חלקיק מפנטזיות 'הניצוץ' שלי קם ונהיה, ועוד בעיר חוף מזרח תיכונית. נו. אחרי מסע לא פשוט ברחבי העיר בחיפוש אחר ההוסטל המזורגג שלי (שהרוויח את התואר הזה היות ואין להם שלט על הבניין או לידו, ולכן צריך אשכרה לחזר על הפתחים של הבניינים ברחוב ולראות אם הפעם קלעת), פגשתי את השותפה האחת שלי לחדר, וקיבלתי רשימת הוראות מהבחורה בדלפק. אמרתי בחורה? טוב, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח בנוגע למגדר של אותה בריה, אבל לצורך העניין נתיחס אליה בלשון נקבה. אגב כינויי גוף, זה המקום להתוודות שביני לבין עצמי, אני נוטה לפנות אלי בגוף ראשון רבים. למשל: מחר נלך לשוק או נשאר לנו רק למצוא מקום ש- וכו'. אני משער שזה עול מתבקש כשמטיילים לבד, ואני מצפה בכיליון עיניים ליום בו ממש אתחיל לפנות לעדן השני בשם, ובקול רם.

עוד באותו לילה עשתה השותפה לחדר משהו משונה. לקראת שלוש, היא ואיזה בחור נכנסו לחדר ופטפטו בינהם ארוכות. בסופו של דבר הוא חלץ את נעליו, זחל למיטה מעלי, והלך לישון. אני חושד, יקירים, שהוא לא ממש שילם על הלינה שלו במקום. למעשה, בתרחיש שבדיתי, היא אספה אותו באיזה פאב או מועדון והציעה לו להעביר את הלילה, שוכחת לקחת אותי בחשבון, ובסוף משכנת אותו בבושת פנים ואיברים אחרים במיטה הפנויה בחדר. מחמיא, אני יודע, וגם מלא קלאסה. בכל מקרה, בעשר בבוקר הוא חמק מהחדר, מנסה להשאיר מיטה מסודרת ככל האפשר. ברגעים האלה, בהם עמדו השניים ולחשו זה אל זו בקול רם מדי, באמצע הלילה ומעל מיטתי, החלטתי שאני שונא את הבת-זונה, ועל אף נסיונותיה ליזום שיחות בהמשך השהות המשותפת שלנו בחדר, הייתי רק נובח לכיוונה כל מיני מילות נימוס ומחריש. וזה למה? כי אני לא אוהב שמעירים אותי. וכי זה נראה לי די מטומטם להביא מישהו באמצע הלילה להוסטל. וגם כי היא לבשה יותר מדי טרנינגים, והרגישה בנוח לנכס לעצמה שני קולבים, אז בכלל.

עוד דברים שיש בברצלונה מלבד ריבים בניחוח גיל הנעורים: כפור. אז קניתי צעיף ומשקפי שמש (כי אמנם צונן, אבל גם שמש ארורה בכל מקום), אותם תירצתי לעצמי כדברים שבהכרח. דווקא כפפות, שנראו  כאביזר מאוד שימושי בחורף הקר ביותר שברצלונה ידעה בעשרים השנים האחרונות (מישהו הפיץ את זה בחדר המשותף בהוסטל, אין לי מושג אם זה מבוסס על מידע קונקרטי), לא הצלחתי למצוא, ולכן כפות ידיי קיבלו לוק סקסי של עור מתקלף. שזה, אגב, המראה הכי נכון לאביב-קיץ 2010, למקרה שתהיתם. מחקו את כל חולצות הפסים בכחול לבן שH&M ינסו לדחוף לכם כמו מאביסי פרות, ורשמו: מוזנח. זה ה-דבר. בכל מקרה, הפוֹך הפכתי את כל רחוב הקניות העיקרי של ברצלונה- פסאג' דה גראסיה- וכפפות לא מצאתי. כן מצאתי המון דברים ללבוש לימים הארוכים באוגוסט, בהם אתבטל ליד הבריכה ואצווה על המשרת שלי להביא לי משקה קוקוס, אבל משהו לעכשיו (איכס, איזה מינוח מאטרף זה)? יוק. יוקו. יוקו אונו וג'ון לנון, ותקופה שלמה של ישיבה במיטה. כלומר הכל, מלבד מה שבאמת רציתי. כנראה שאלוהי עדין היו בהפסקת תה. או סייסטה, שמעתי שגם זה נפוץ בספרד. עוד נפוץ בספרד: סניפים של דברים. בפסאג' דה גראסיה יש ארבעה או חמישה H&Mים (בלי תורים של מאה איש, לפחות ממה שחוויתי אישית), מנות גדושות של זארה, היכלי מנגו, ברשקה וכל רשת ספרדית אחרת. המחשבה השיווקית היא, כנראה, להתקיף את הלקוח בכמויות של בגדים, כדי שירגיש במיעוט אם הוא לא קונה משהו. זה גם משחק לטובתך, כי אם חסר משהו במידה שלך בסניף אחד, כל שעליך לעשות הוא להדרים שלושה בניינים, ושם כבר בטוח יש הכל. או שלא, ואז שוב- שלושה בניינים דרומה, עד גמר וחוזר חלילה. בסוף מוצאים את חצאית המשבצות הזאת, גם אם בהתחלה בכלל חיפשת כלוב לאוגרים.


אחרי כמה ימים של טיפוסים והתגלגלויות באותו פסאג', החלטתי לחקור גם קצת ימינה ושמאלה. קראתי בלונלי פלאנט הקסום על שוק פשפשים בפאתי העיר, והחלטתי לרדת לעומק העניין. גם השמש עשתה ג'סטה והחליטה לצאת באותו יום, אז אפילו לא היה כזה דוחה. אין לי איך להגן על עצמי בקטעים האלה, אז אודה מראש: אני אוהב שווקים. שוקי ירקות ופירות ממלאים אותי גיל. בזארים מטופשים עם בגדים מוכי כינים גורמים לי לדלג בעליצות. ושוקי פשפשים? שכיות חמדה מעשה ידי אדם. פנינים נוצצות בתוך דלי של זפת. באמת שזה לא טוב לפאסון, אבל ככה זה. השוק בברצלונה לא אכזב, והציע סחורה משובחת- מתחתונים וגרביים, עבור בדיסקים של פורנו, בשמלות פלמנקו, תכשיטים, רהיטים, צעצועים, ספרים וכלה בכלי נשק. הסתובבתי כמו איזה ג'יין גודול, צופה בגורילות המחמד שלי, ובטקסים המשונים שהן מקיימות באמצעות החפצים המיוחדים שלהן. היה מפעים.

קשה ללכת מטר וחצי בעיר, בלי איזה שלט תועה, שיתחנן בפניכם שתלך לראות את הבניינים המשונים האלה, שברצלונה כה מפורסמת בגינם. על כנסיית סגרדה פמיליה שמעתם? נו, השטות הארכיטקטונית העצומה הזאת, שהם בונים שם בלהט כבר מיליון שנה, ותהיה גמורה בערך לקראת ביאתו השניה של ישו? זאתי, בדיוק. חרא של דבר. עבודה בעיניים, מלכודת תיירים, בוקי סריקי וכו'. נכנסים, משלמים ארבעה עשר יורו על הזכות לעמוד בתוך אתר בניה, ואז מקשקשים לכם על כמה הכל יהיה יפה יום אחד, וכמה גאודי היה גאון. נו, אתם יודעים מה יש לי לומר על גאונים .אחר כך, בחשש מה, המשכתי ליצירתו הידועה השניה של גאודי- פארק גואל. מהו פארק גואל? נו, מה אני, ויקיטראוול? עשו גוגל, באמא'שכם. פארק, מוזר, ארכיטקטורה, פנורמה של ברצלונה, בלה-בלה-מוזאיקה. אני בטוח שהמקום מקסים בקיץ. יש לו באמת נוף מדהים: העיר המרכזית, עד הנמל והים, פרושה הישר תחתיו וגבעות הפרברים מחבקות אותו מכל שאר הכיוונים. אבל היה די אפור ורטוב, ומלא תיירים ו... נו, עדיין היה יפה. אפילו קופסת השימורים שיש לי במקום לב פעמה בהתרגשות אחרי הטיפוס במעלה הגבעות, אל מקום שניתן לתאר אותו רק כמקדש פגאני, שצופה אל כל היופי הזה.

כדי לסמן וי סופית על כל חוויות התיירים בעיר (בחיי שאני כפסע לפני ללכסן את עיניי באופן מלאכותי ולרכוש חגורת כסף לצוואר), העברתי גם כמה אחרי-צהריים בלה-רמבלאס. זה רחוב ארוך ונאה, משופע בפסלים אנושיים, ציירי רחוב ועוד כל מיני שטויות שהמקומיים עושים כדי לגרום לך להוציא עוד עשרה יורו על פרט דקורטיבי מיין אין צ'יינה. גם שם עברתי בְשוק, עושה סלטות של אושר בין דוכנים של דגים חיים וברד פטל בצבע סגול בוהק. השיא היה ביום בו התקשיתי למצוא מקום נורמלי לארוחת צהריים, ופסעתי לתוך פאב מקומי. הזמנתי סנדוויץ' וצ'יפס וקיבלתי... ובכן משהו שהיה עונה על ההגדרה של חצי-סנדוויץ'-לקחת-מה-השם בסניף קמצני במיוחד של ארומה, וצ'יפס. בשקית. יו נואו, תפוצ'יפס כזה. עזבתי את המקום מתוסכל ורעב, והחלטתי שאת הישועה אמצא בחיקו המנחם של האוכל הביתי. הגעתי למקום שנקרא פיתה-האוס והזמנתי חצי מנה פלאפל. היה דוחה ויבש, ובאותה מידה יכלו להגיש לי חצת מנת בריסטול על מצע של אבן צפחה. נו, לך תצפה מגויים לעשות אוכל יהו- אה... כן. בגלל דברים כאלה אנחנו נפסיד באירווזיון.

אז זה הכל? הלכת ברחובות כמו איזה כלב משוטט, קנית לעצמך רצועת בד וחצי מנת פלאפל והבטת מאיזה מצפור? הזוהי מהותה של ברצלונה? הו. אז זהו. ישנם חלקים נוספים לביקורי בעיר, אליהם רמזתי בקוקטיות בתחילת הפוסט. תבינו, אני במלכוד קל בפורום הזה, ולא הכל יכול להיכתב בלב שלם. כלומר, הכל יכול להיכתב, כמובן, אבל אני לא ארגיש נוח לפרסם את זה. אני עוד לא בשלב הדנה ספקטורי שלי, בו אני כותב בשביל שאחר כך יפנו אלי ברחוב ויתפעלו מהתעוזה שלי. הלוואי, אבל לא כאן, לא כרגע. דעו שאני בסדר, שבריאותי שלמה, תודעתי חדה כסכין, ורק לעתים מאוד רחוקות אני סובל מפרכוסים או דמיונות שווא. אולי יום אחד אצמח איזה זוג בריא של אשכים ואפרסם ממואר שלם ונוקב של חיי, אבל עד אז? פלאפל וגאודי. סתם, אוי, זה נשמע נורא דרמטי, כיאלו דרסתי קשישה ואז עשיתי שורה של קוק מהגופה. אז לא. ניסיתם פעם לעשות שורה מגופה? מאוד לא פרקטי. אבל כן, יש דברים שאני מגונן עליהם מטעמי בושת הפרט. זהו. חסל סדר באורים.

אחרי שבוע של כל הנ"ל, הסקתי שהקיץ הקץ על התוכן הספרדי של הטיול שלי. חיפשתי אזור חדש לזהם במבטא הלא אמין שלי (אם כי קיבלתי מחמאות על המבטא הבריטי בו, מסתבר, אני משתמש ברגעים של שכרות קשה, [ע"ע הפסקה האחרונה] ), ודווקא חשבתי בהתחלה על בריסל, אבל היו טיסות זולות לאוסטריה אז צ'או אפסניה וגוטן טאג חבל הריין. אל תפספסו את הפרקים הבאים, יהיה פביולוס ואנשלוס.


והפעם, כדי להמחיש את געגועיי לארץ הקודש, ספיישל ציוני כשר! חשוב לציין שבוולנסיה יש גם שוק ירושלים, וגם רחוב ירושלים. הם לא ממש קרובים זה לזה, אם תהיתם. תהא זו אינדיקציה עבורכם לאהבת ישראל בפרט והיהדות בכלל המפעמת בעיר כמו פולס אלקטרו מגנטי. או משהו.

ועכשיו תמונות:

חדי העין יוכלו, אולי, לשים לב לנקודה המשונה מתחת לאות R. זהו דגל פלסטין, כמובן. צולם על משאית הפצה של פירות וירקות ברחוב הראשי של ולנסיה.
 

אני חושב שזה פאב או בית קפה. היה סגור כשבאתי ולכן יוותר בגדר תעלומה.
 
אוקיי, היסטרי, לא? בהתחלה הייתי בטוח שלא קראתי את זה כמו שצריך, ואז גיליתי שכן, באמת כתוב שם 'קיבוץ'. מיותר כמעט לציין שזאת חנות לפאות ותוספות שיער, נכון? ושכל המקום מעוצב באווירת מנגה, נכון? כי חושבים התק"מ, חושבים אוטומטית על זרובבלה. משונים הספרדים האלה, באמא'שלי.
 
אין כמותו ולא יהיה. אמן ואמן.
 
ולקינוח, פיקנטריה בניחוח ארצות הברית:
 
ברגר קינג- המקום בו כדורי בייסבול בוערים משוגרים בראבק מתוך האשכים שלך. בתאבון!



מהפכה

התקן חכם

שחוסך בדלק

נבדק והוכח

באונ' בן גוריון

עכשיו עם

התחייבות

אמיתית

לחיסכון

לחצו כאן

 
תקנון האתר / site terms   |  |  אתר מאמרים חדש: triger |  אתר עצומות חדש: petitions